חסד של אמת

יום שלישי 03 ביולי 2007 00:40 מאת: תום שובל, עיתון העיר ת"א

המארז החדש של עמוס גוטמן בדי.וי.די הוא ההזדמנות של הצופה המקומי להבין איזה במאי גדול ומורד מופלא פעל פה בלי ששמנו לב

יפה עשתה האוזן השלישית, שהוציאה את מארז סרטיו של עמוס גוטמן מתוך יוזמה פרטית וכנראה מרצון אמיתי לשמר את מורשת הקולנוע הישראלי, שכן אחד מתווי ההיכר של גוטמן הוא חוסר הצלחת סרטיו מסחרית. גוטמן הוא מעין סוד לצופה הישראלי. סרטיו אמנם מוכרים לאנשי הקולנוע הישראלי וסביבותיהם, אבל באופן כמעט פרדוקסלי יצירתו כמעט נלקחת כמובנת מאליה.

עמוס גוטמן, הבמאי הישראלי, ההומוסקסואל, שסרטיו היו ביקורת על חברת השוליים שאליה השתייך, שתיאר מיניות מודחקת, עליבות עירונית וחסדים אנושיים. קל יהיה לסווג כך את סרטיו, אך בצפייה חוזרת במארז התעוררה בי תחושה עמוקה יותר. סרטיו של עמוס גוטמן, כל אחד ואחד מהם, הם פואמות ויזואליות על בדידות. בדידות במובנה הקיומי, הבסיסי.

בתקופה שבה כל הסרטים שנעשו בארץ (שנות ה-80 עד אמצע שנות ה-90) מירקו את מצפוני יוצרם לגבי עתידה של מדינת ישראל נוכח טעויותיה ההיסטוריות, מגיע יוצר שבאופן קונסיסטנטי מדבר על עצמו, על בדידותו, על הקולנוע כבבואה לבדידות. סרטיו מצולמים בחושך תמידי, דמויותיו נמוגות בתוך הערפל, מוארות רק על ידי הכוכבים. גם כשניסה להתכתב עם הממסד בעיבודו לספר של יורם קניוק, "חימו, מלך ירושלים", ראה רק את עצמו, פצוע ללא יכולת תנועה במקום ששפט אותו כבר מראש.

"חימו, מלך ירושלים" נראה בראי הזמן כיצירה הרבה יותר רדיקלית ממה שנתפסה או לא נתפסה אז (הסרט היה כישלון חרוץ). זהו סרט על רציחתו של השונה על ידי הממסד, גם לאחר שזה הקדיש לו את חייו. זהו סרט שונה וחריג במכלול יצירתו של גוטמן, שכללה רק ארבעה סרטים באורך מלא ועוד כשלושה קצרים. הוא שונה מפני שזהו סרט מוזמן שלא בא מתוך עולמו. נדיר שיש במאי ישראלי שמיטיב לתאר עולם סגור סגנונית, כזה שאתה מכיר כל כך טוב שאתה מצליח לאבחן את חריגיו. לכן הסרט סבל מביקורת קשה ונכשל באופן הרסני כל כך.

לקחו לגוטמן שמונה שנים להתגבר על המשבר ועד שיצר את סרטו האחרון, צוואתו הקולנועית "חסד מופלא". המבקרים לא שמו לב שבביקורתם הקשה הם בעצם מכריזים על הולדתו של אמן. חוסר היכולת שלהם לראות את זה הוא הטרגדיה הגדולה של הקולנוע הישראלי. זהו סרט יפה ואצילי, המסופר בתנועות מצלמה עדינות ומשוטט על פני תוצאותיה של המלחמה בעדינות אין קץ. מדהים כמה הסרט רלוונטי לימינו וכמה שפתו עשירה ובלתי מבורגנת.

גוטמן הוא יוצר מלא תשוקה ואהבה אמיתית לאקט האהבים שהוא הקולנוע. זה ניכר בכל פריים, והתחושה המלנכולית והמתוקה כאחת מושיבה אותו לצד המורדים הגדולים שמתו בצעירותם אך סרטיהם המעטים לא הזדקנו אחריהם, ז'אן ויגו וז'אן אוסטש.

סרטיו של גוטמן התעסקו אמנם במקומם של הקיטש והסנטימנטליות בעולמנו ואפילו בדקו את הגבול הדק שבין האסתטיקה והפתטיות, אך זה לא היה מתוך אינטלקטואליות גרידא - למרות שגוטמן היה גם צופה קולנוע מסור וידען - אלא מרגש אמיתי ותחושת שייכות.

הוא ראה וקרא קולנוע במובן העמוק. הוא לא פיספס בהתייחסותו לקולנוע האירופי של אותם זמנים, פאסבינדר בעיקר אך גם פאזוליני, ויותר מכך הביע את אהבתו למלודרמות של סירק, למיוזיקלס של מינלי ולקסם של פליני. מעניין לקרוא בהקשר זה את מאמרו של דני רוזנברג על גוטמן ב"מערבון", שבו הוא מפרסם ביקורת של גוטמן הילד על "סטיריקון" (פליני). את הביקורת פירסם בעיתון התיכון שבו למד, וכבר שם אפשר לזהות את משיכתו לצורה וצבע ולראות את כל האלמנטים שיאפיינו אחר כך את יצירתו.

למרות שסרטיו לא השתייכו ללב המיינסטרים הישראלי של התקופה, הם סיפרו גם את סיפורו של הקולנוע הישראלי של אז (ואולי גם של היום?): חיה אבודה ומוזרה, בעלת שפה מוגבלת המתקשה להתכתב עם צופיה, וכך היא מסתובבת לה ברחובות המתפוררים של תל אביב, מחפשת חום אנושי.

עמוס גוטמן הוא מבכירי במאינו. האיש שלא ויתר על עקרונותיו, לא כי לא רצה בכך, אלא פשוט כי לא היה יכול. האוסף כולל את ארבעת סרטיו: "נגוע", "בר 51", "חימו מלך ירושלים" ו"חסד מופלא", את שלושת סרטיו הקצרים: "נגוע" (הקצר), "מקום בטוח" ו"פרימיירות חוזרות" ואת סרטו התיעודי של רן קוצר - "עמוס גוטמן במאי קולנוע". זוהי אסופה מרגשת וצנועה, שאוצרת בחובה כמה מהפנינים הקולנועיות שלנו. אבן דרך.

יש לקוות שהאוזן ימשיכו ביוזמה הברוכה הזו. הסרטים הישראליים מבעד לשנים מחזירים לעצמם את תוקפם. אני בטוח שאסופה דומה של סרטיו של אברהם הפנר תגרום להתרגשות לא פחות גדולה, אצלי לפחות, ובתכלס, זה כל העניין, לא?

עוד באתר:
הרומן האסור של קמרון דיאז
חופשה בבנגקוק באמצע בוגרשוב
אמנות היא הקוק החדש