לילה

עדכנו אותנו




הרוקנרול שוב מת: העולם חוזר למוזיקת האוס

יום שישי 10 באוגוסט 2012 08:03 מאת: איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

אחרי עשור של גיטרות, העולם חוזר אל המוזיקה האלקטרונית. אפילו איתמר הנדלמן סמית הפסיק לפחד והתחיל לאהוב מוזיקת האוס



רוקדים ללא הפסקה

(צילום: אילוסטרציה)

פרסומת

אין לי מושג מתי, איך ואיפה בדיוק זה קרה; קשה לי להניח את האצבע על רגע מסוים של התגלות או הארה גדולה. ככל הנראה מדובר היה בתהליך ארוך. התהליך עדיין בפעולה וסופו מי ישורנו. לראשונה בחיי אני מוצא שמוזיקת האוס היא הדבר שהכי מרגש והכי מעניין אותי כרגע. זה מוזר. מעולם לא הייתי ממש בקטע. כלומר, היו תקופות שהקשבתי לסגנונות אלקטרוניים שונים, ואפילו היו לי גם כמה אלבומים של אמני האוס חלוצים, כמו מרשל ג'פרסון או ארמנד ואן הלדן; פה ושם החזקתי גם כמה אלבומים "קלאסיים" של גיבורי טכנו שחורים מדטרויט, כמו דריק מיי, קווין סאונדרסון, קרל קרייג וכיוצא באלו, שמות גדולים שכבר נעשו נכסי צאן ברזל של הז'אנר ובכלל, אבל (ויש אבל גדול) אף פעם לא הייתי ממש בקטע.

הדגש תמיד היה מונח אצלי על דברים אחרים: אינדי, בריטפופ, פאנק, סיקסטיז, מודס, פאוור פופ, פולק, היפ הופ, ג'אז, רגאיי - וואטאבר, יו ניים איט. גם כשהייתי תקופות ארוכות שקוע בסגנונות אלקטרוניים, הם תמיד היו ליד, אף פעם לא הדבר האמיתי: ג'אנגל, דראם אנד בייס, גריים, יו.קיי גאראג', דאבסטפ - אף פעם לא האוס ממש.

מזיז את הגוף שלכם. מרשל ג'פרסון:



במובנים רבים גדלתי בתל אביב של שנות ה־90. הייתי כתב חיי לילה של מקומון "צומת השרון" מבית רשת שוקן (היה לי טור אישי פרוש על כפולה, תחת הכותרת המשגעת "לילות כנען - איתמר בן כנען"), ומכורח הנסיבות הכרתי את כל סצנת הלילה של תל אביב מגיל צעיר מאוד. באותם ימים אלנבי 58 של רל נדל ואורי שטרק נחשב לאחד מעשרת מועדוני הלילה הטובים בעולם, והדי.ג'ייז המובילים בסצנה העולמית פקדו אותו חדשות לבקרים. באלנבי 58 ראיתי מנגנים את כל השמות הכי גדולים של התקופה, והדבר ללא ספק השפיע עלי כאדם וכסופר (הדבר בא לידי ביטוי בקובצי הסיפורים הקצרים שפירסמתי שנים ספורות לאחר מכן). אבל, בתכלס ("יעני"), תמיד הייתי סוג של מתבונן מהצד, מעין אנתרופולוג עממי שמנסה להבין את ההמון סביבו. אני זוכר שיחות של שעות, אם בבר הגלולה ואם במסעדת אלי אולי, יושב עם כל מיני דמויות תל אביביות של הניינטיז ואנחנו מדברים על האוס במין זלזול כזה, איזו התנשאות אשכנזית תל אביבית טיפוסית. אני זוכר שיחה ספציפית שהיתה לי בגלולה עם יזהר אשדות, חמי רודנר ויובל בנאי, ואיך אמרתי, במין רצינות תהומית כזו, שאני מקנא בקהל שרוקד לצלילי האוס. אני מקנא בחוסר המודעות של הקהל הזה. ההאוס נתפס אצלי אז רק כדבר מה יצרי, שטוח, חסר עומק. אני זוכר שבאותה שיחה אחד החברים אמר לי "למה אתה מקנא באנשים טיפשים?". אבל אני הייתי הטיפש הלא מודע היחידי.

אז איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב האוס? כאמור, זה היה תהליך. לא התעוררתי בוקר אחד וחשבתי "אני אוהב האוס". כל מיני אמנים שאני אוהב מהסצנה האלקטרונית הבריטית, בעיקר כאלו שבאו מהדאבסטפ, כמו ג'יימי איקס איקס, בוריאל וסקובה, התחילו לשלב יותר ויותר השפעות האוס במוזיקה שלהם. אחר כך היה האלבום המעולה "fin" של הדי.ג'יי הברצלונאי ג'ון טאלבוט והיו האלבומים של The 2 Bears ו־SBTRKT. ואני אדם סקרן. רציתי להבין את ההשפעות הללו. התחלתי מסע (והוא עדיין בעיצומו) של היכרות עם הז'אנר. צללתי לקטעים מפורסמים של מרשל ג'פרסון, לארי הארד, מודימן, מיסטר פינגרס, אימאני בראון, טום מידלטון, נורמה ג'ין בל ואחרים. כל יום אני יושב שעות על המחשב ורוכש באייטיונס מיני טראקים, ישנים וחדשים, של דיפ וסולפול האוס. אשרי המאמין.

#alt
גדודים של נשים יפות (צילום: אייל טואג)


חברים מסוימים שלי מלונדון, מפריז או מתל אביב - אולי בניסיון לצנן מעט את ההתלהבות - אומרים שאני לא היחיד. זה הכיוון שהעולם הולך אליו, הם אומרים, ויכול מאוד להיות שהם צודקים. עולם התרבות הפופולרית הוא קיום מחזורי: העשור הראשון של שנות האלפיים ראה תחייה מחדש של הרוקנרול עם כמה להקות מעולות, כמו הסטרוקס, הווייט סטרייפס, הליברטינס והארקטיק מאנקיז. המוזיקה האלקטרונית תמיד היתה שם, אבל הזרקור הופנה ממנה חזרה אל הגיטרה. העשור הזה רואה תחייה מחדש של המוזיקה האלקטרונית, אבל מבחינתי לא מדובר בתנועה מחזורית, אלא בלידה מחדש.

הבנתי משהו בקשר להאוס ולמוזיקה אלקטרונית באופן כללי: בקרקעית הדבר מונחת תהום רגשית כנה, על אף שלכאורה מוזיקה ממוחשבת אמורה להיות דבר מה מנוכר, לא אנושי כמעט. קטעי האוס יכולים להיות מלנכוליים ונוגים כשם שהם שבטיים וויטאליים. אני אוהב את שני הצדדים של המטבע הזו.

יצא שהייתי הקיץ הזה במסיבות האוס באיביזה, בקורסיקה ובסרדיניה, על כל מיני חופים לבנים מעוטרים סלעי גרניט וגדודים של נשים יפות (שזה ביטוי מכובס ל"ים כוסיות הורסות"). ראיתי אנשים רוקדים ללא הפסקה מאחר הצהריים ועד האפטר פרטי בבוקר המחרת. הם היו שמחים. בפי־ביץ', סרדיניה, שישי שעבר, ראיתי את אשתי מאושרת כפי שלא ראיתי אותה כבר יותר מדי זמן. הדיפ האוס שניגנו שם שיחרר אותה ואותי ובאותו הרגע את כל האנשים בעולם. מלחמה עם איראן הגרעינית או תקיפת מצבורי הנשק הכימי בסוריה נשמעו כמו טריפ רע של בן אדם שלא רקד האוס מימיו.





תגיות: איתמר הנדלמן סמית

(49 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5