אנשי המסיבות: לילה בבלוק עם ירון טראקס

יום ראשון 08 ביולי 2012 07:00 מאת: עינת אוליבייר, עכבר העיר

הוא מעדיף משקאות של כוסיות, חולה אינסטגרם, ולימד את הקהל דבר או שניים על חיי לילה. ערב עם הבעלים של המועדון הרשמי של תל אביב


ראסטה פנימית. ירון טראקס

פרסומת

תפקיד: הבעלים והמייסד של מועדון הבלוק.
גיל: 40 אבל לא רואים.
תרגיל: גרוש+1 ומאורס לשי פניני.
נפגשנו כך: ליין ה-LEGENDS - חמישי בבלוק. על העמדה מיסטר סקארף ממנצ'סטר.
סטייל: שפם בסגנון סלוואדור דאלי שמכפר על הביגוד הסטנדרטי.
סקסאפיל: קול רדיופוני, תזזיתיות כרונית וגאונות בלתי מוגדרת.
הנגאובר: נטייה למשקאות של כוסיות.
אובססיה: סאונד. "מעסיק מושתלים לבחינת איכות הקול בכל רגע נתון בכל מקום במועדון".
פילוסופיה: ראסטה פנימית.
פטיש: אינסטגרם. "תעשי לי לייק ופולואו, כן?".
סקס: "כמו במוזיקה: מעדיף אטי, רך ועמוק על פני חזק ומהר".
סמים: היי טבעי על בסיס מיץ גת.
רוקנרול: כבר לא יהיה כוכב רוק, אז הוא משאיר את זה לבן שלו, טראקס ג'וניור.

»הבלוק, דרך שלמה 157, תל אביב.

אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה יפה וחכמה. קלישאה זו מוכיחה את עצמה עת אני מגיעה, בחיפוש אחר מועדון הבלוק, לאגף האחורי אך פורץ הדרך של התחנה המרכזית החדשה. עבורה, מבנה מפלצתי שכמותה, בלוק או לא בלוק, הלילה הזה ככל הלילות, והיא מתנהלת ברגיל כשיר של יום חולין. "סליחה, איפה זה הבלוק?", אני שואלת אריתראיות מהודרות שמביטות אלי בעיני עגל וממשיכות לדדות על עקבים בין נחילי השתן. דוחקות הצדה את הספק רבנים ספק פושטי יד ששלטו כאן פעם.

מזכיר לי את הילדות. אמא שלי לקחה אותי ואת אחותי לראות את הסרט בקולנוע שחף:

23:00 יד איתנה שולפת אותי מהצחנה מרוצפת הבטון לעולם שכולו פרקט מוזיקלי ופוסטרים מאירי עיניים. "נעים מאוד, נידאל", מסביר לי פניו באפלה גבר עם סקסאפיל של עזאם עזאם. "נידאל בנה את המקום הזה", מובילה אותי בחיוך צחור שי פניני, האישה היפה שמאחורי ההצלחה, אל עומק המשרד. שם, בפינה אפופת עשן המוארת על ידי מסך המחשב בלבד, נשען לאחור על כיסא מנהלים הבעלים ירון טראקס, ובולע אקמול. "אני לא יכול להרשות לעצמי להיות חולה", הוא קובע בקול מצונן אך רדיופוני ומגיש לי מאפרה. "תעשי לי טובה, תאפרי כאן".

כמו כל מקום בילוי עם אג'נדה, גם הבלוק נולד מאהבה אדירה למוזיקה. הרגע המכונן התרחש בשנת 92', עת הגיטרות והסינתיסייזר ניסרו את הלילה. טראקס הלך עם הזרם, האריך שיער והקים להקת רוק. רק שבדומה לגיי שיוצא עם בנות, עמוק בפנים הוא ידע שזה לא זה. וכך, בעת ביקור מקרי במסיבת אסיד באיזה יער שבינתיים נכרת/עלה באש, התאהב טראקס באופן חלוצי במוזיקה האלקטרונית על נגזרותיה ויצא מארון הדיסטורשן לעד. לפחות בכל מה שנוגע למועדונים. מאז עברו בבלוק הרבה דיג'ייז בינלאומיים עם אוריינטציה למוזיקת נשמה ונטייה לכינויים קשוחים כמו מודי מן, יוגו ומיסטר סקארף, שמתגלה הערב כבריטי חנון אך מוכשר כשד, וכל קשר בינו לבין צעיפים מקרי בהחלט.

קטע שמוכיח למה אנדרגראונד דיסקו זו כנראה המוזיקה הכי מושלמת שנוצרה עד היום למועדונים:

בכניסה


23:25 כמוני, אישה שלא ידעה את הבלוק במיקומו החדש, מוצאים עצמם מקדימים נוספים תועים בתחנה, שואלים שיכורים, פיסחים, חיילים ופיליפיניות "וור איז דה בלוק?". במשרדים טראקס מעלה טורים: "נו, אפשר כבר לפתוח?". הוא הולך וחוזר בעודו דופק חיוך מלא שיניים למר צעיף שנכנס לרגע. שי לא מתרגשת. המשרד של טראקס מצטיין גם בתאורה נורמלית ובפינוקים כמו מכונות משחקים וכיסאות מסאז', שמרגיעים קצת את המתח ואת השמיניות באוויר שמבצעים עבורו תריסר הברמנים, 11 המאבטחים ומספר לא ברור של יחצנים ודיג'ייז.

שמת לב שחוץ משי כולם מתחנפים אליך?
"לא יודע אם מתחנפים", הוא מצטנע תוך כדי ליטוף ספוג אקוסטי.
אז מלקקים.
"תשמעי, המון דיג'ייז מבקשים לנגן פה. גם מחו"ל. אבל בשורה התחתונה הם צריכים גם להביא קהל. בחייאת, תאפרי כאן".

#alt
שפם בסגנון סלוואדור דאלי. ירון טראקס (צילום: דור נבו)

תקופת הסצנע


01:00 לא רחוק, בשכונת התקוה, צועדת לה המחאה החברתית למען תושביה ופליטיה. אך למרות שהקהל של טראקס מתאפיין בליברליות ובחיבה למחאות, הכניסה לבלוק מנצחת.

ברוח המחאה, אתם מכניסים גם אריתראים למסיבות?
"לא... הם לא מגיעים לכאן. תושבי השכונות הדרומיות – כן. אבל כמובן שלא נעשה סלקציה. נכון נידאל?".
"את אחי אני לא מכניס לבלוק".
את עצמך היית מכניס?
"לא". 
טראקס: "אתה עושה לי פדיחות".
נידאל: "תשמעי, גם אני מושפע מהפוליטיקה. עובדים זרים למשל אי אפשר להכניס כי אין להם כתובת".
טראקס: "אין כאן סלקציה מסוג של גזע ושטויות כאלה. אנחנו לא נכניס אגרסיביים שמהווים סיכון לקהל שלנו. אצלנו יש פיס אנד לאב".
אתה פיס אנד לאב?
"אני אגרסיבי, אחרת כל זה לא היה קורה".

כשראיתי את עטיפת האלבום ושמעתי את הקטע הזה, הרגשתי שחיי השתנו לנצח:

נחזור לקהל. מדובר באנשים מגיל צבא ועד פנסיה, שעטנז של חנונים על וכוסיות אש עם חיבה למהגרים/פנתרים/מיץ גת ולכל מה ששורשיו שחורים. יוקר מחיה או לא, הערב הם נפרדים בהתרגשות מ-120 שקלים בערך כאילו עמדו בתור לחנות ליקרים בתקופת היובש. "סלקציה טבעית אחותי?", אני שואלת את המארחת, שלבושה כאילו הרגע חזרה מהודו, אבל לא בא לה לדבר איתי. אגב, היא לא היחידה. מתברר שחיבה לשחורים ולגייז פחות מתיישבת עם חיבה לנשים לבושות במכנסונים קצרצרים. מכנסונים שגררו הרבה יותר תשומת לב בתחנה המרכזית, משום מה. "מאיפה הם מביאים את הקהל הזה?", משתאה ב', בעלת ליין מתחרה שניצלה ליל חופש נדיר לקצת פאן איכותי, למראה השף אהרוני. מאיפה באמת, אני תוהה, בעוד אחד השותפים במקום, פנסיונר ורופא גסטרו, מתעקש ללחוץ את ידי תוך כדי תיאורים גרפיים על פלאי הערק בקיבה האנושית.

02:30 ובינתיים בחלל המרכזי הבנוי מקונסטרוקציה גיאומטרית, המוזיקה חודרת במשולש סטייל פיתגורס דרך הקירות. על העמדה סקראף מזיע כהוגן, מציף ללא הפסקה בצלילי האוס, דיסקו, פאנק סול ואפילו קצת רגאיי. "וואו", אני פולטת מבלי משים. טראקס מהנהן בהתרגשות של אב גאה ומנדב כמה צעדי ריקוד מאושרים עם מכרים.

אחרי אי אילו דרינקים מלווים במשחקי וידאו נוסטלגיים, הפאק-מן עולה לי לראש. מבעדו, טראקס כאילו קופץ החוצה ממכונת משחקי הווידאו לעבר מגרש המשחקים הפרטי שלו. מנווט בחמקמקות פיקחית בין אנשים שרוצים לטרוף אותו בעודו מתנגש בדובדבנים שמוגשים על הבר. חומק דרך חדר העישון העצום, אלטרנטיבה מסרטנת לחלל המרכזי היישר למסדרון. מין מבוך מעגלי שמסייע לשיכורים למצוא דרכם באפלה. גם אם זה לשירותים הנקיים והריחניים להפליא. למרות שהם יוניסקס, אגב, מיקום המשתנות בחדר נפרד מבטיח שלא איאלץ לחזות בעל כורחי בשום עכוז שעיר הלילה.

הרמיקס האהוב עלי ביותר לנינה סימון של גאון וחלוץ ההאוס מניו ג'רזי - קרי צ'נדלר:

04:00 טראקס חוזר למשרד. יש עוד המון עבודה ובירוקרטיה מעצבנת: למצוא מנהל צוות נורמלי, לשבת עם הרואה חשבון, לשמוע על פיתוח אפליקציה חדשה, לריב עם יחצן סורר, לגדל ילד ולאהוב אישה. קשה להספיק הכל כשמתעוררים בסביבות 12 בצהריים. אבל המעמד מחייב. אחרי הכל, כבר 20 שנה טראקס הוא האדם היחיד בסצנה שמצליח לקיים מועדון שהוא גם מוסד לילי אמיתי. כזה שהוא גם בית ליוצרים ומוזיקאים. "הבלוק הצליח איפה שאחרים נכשלו", הוא מסביר תוך כדי שיחה אקראית עם אלון קסטיאל, שותף נוסף, על פלאי האינסטגרם, וכבר לא יתפנה להמשיך את המשפט.
הבלוק, אם כן, הצליח לחנך את הקהל הישראלי שהאוס זה לא "טראנס עם מילים", אלא, בדומה לטראקס עצמו, מוזיקה עם שורשים שחורים, המון נשמה והפרעת ריכוז קלה. שבמקרה של טראקס משגרת אותו היישר אל הפרויקט הבא: מסיבה שתחבר את כוח האפרו לתנועת המחאה בתל אביב. יה מן.

בזריחה



06:30 "אף אחד לא נותן פה מכות חוץ ממני", אומר נידאל כשהוא מלווה אותי אל היציאה המוארת. אור השמש עולה ללא רחמים. ואכן, אפשר להוציא את התחנה המרכזית מהבלוק, אבל אי אפשר להוציא את הבלוק מהתחנה המרכזית. בזכות נידאל אני מרגישה בטוחה, בזכות שי יש לי מים וחלה טרייה, אבל צעקות "עפולה - מגדל העמק" מחזירות אותי בשנייה למציאות.

הקול הנשי הוא הפנינה שבתוך הצדפה של המוזיקה, ובתוך הצדפה של הדיוות הגדולות של כל הזמנים, פאטי היא בשבילי הפנינה האמיתית:


המסיבה הבאה בבלוק: לרגל יום שישי ה-13 הלג'נדס עובר ליום שישי במקום לחמישי. על העמדה הדיגייז הצרפתייה ג'ניפר קארדיני בהפקה משותפת של הבלוק ופאקוטק.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(16 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 12.אשכרה הכל מקנאה (ירון תמשיך ...)

    18/07/2012 12:45:46

  • 13/07/2012 12:46:43

  • 12/07/2012 09:57:30

  • 10/07/2012 19:33:27

  • 09/07/2012 18:36:07

  • 7.עוד אמת(עבדתי שם)

    09/07/2012 14:35:30

  • 09/07/2012 11:47:25

  • 09/07/2012 07:55:04

  • 08/07/2012 20:49:35

  • 08/07/2012 20:43:59

  • 08/07/2012 16:39:52

  • 1.חבל שהוא מאורס (שי פניני )

    08/07/2012 13:32:01