איך הפכו המסיבות הביתיות לסוג חדש של טרור?
יום שישי 05 בפברואר 2010 08:00 מאת: רוגל אלפר, העיר
רוגל אלפר מברר מדוע הנורמה התל אביבית מרשה לעצמה לבלות עד השעות הקטנות של הלילה, גם אם זה אומר להפריע לשכנים
כשל אמפתי (צילום אילוסטרציה: Dreamstime)
הבה ננסה לדמיין מה חולף במוחם של אנשים שעורכים מסיבה מרעישה בדירה תל אביבית בשעת לילה מאוחרת. האמת, לא קשה. הם חוגגים. הם נהנים. הווי ידוע להם שאין הם לבדם בבניין, גם לא בשכונה. ובכל זאת הם סבורים כי זו זכותם לחגוג. מה הם חוגגים? מי יודע, אולי אפילו את החיים עצמם. וכי הם זקוקים לסיבה לחגוג? אפשר שהקדימו ותלו פתק בחדר המדרגות, שבו הודיעו לשכניהם על קיום המסיבה והתנצלו מראש על כל אי נוחות שתיגרם להם בעטייה. וזה יפה. אבל מה אמורים לעשות שכניהם עם המידע הזה? לא פשוט למצוא מגורים חלופיים ללילה, קשה עוד יותר כשמדובר בקשישים או במשפחות עם ילדים.
הבה ננסה לדמיין את מצוקת הילד הקטן והעייף שלא יכול להירדם במיטתו בגלל הרעש הבוקע מדירת שכניו, לאו דווקא בבניין שבו הוא מתגורר, אולי מבניין בהמשך הרחוב. האמת, לא קשה. רע לו ובצר לו הוא בוכה. הבה ננסה לדמיין את מצוקת הוריו. גם זה לא קשה. אבל משום מה, לחוגגים זה קשה. מגבלה רגשית או נכות מוסרית כלשהי מונעת מהם להיכנס לנעלי הפעוט והוריו. ואם טרחו ותלו פתק מבעוד מועד, תרעומתם גדולה שבעתיים. שכניהם מפריעים להם לחגוג. ההורה הסר והזעף שדפק בדלתם, אך הם לא שמעו, ולאחר מכן הלם באגרופו וצילצל בנרגנות עיקשת עד שהם פתחו - הוא זה שמפריע להם. גם אם השעה כבר 11 וחצי בלילה, הוא זה שמפריע להם. למרות שהם אלה שפלשו לדירתו באמצעות הרעש שהם מפיקים - הוא זה שמפריע להם. הוא המִפגע. הוא מפגין חוסר התחשבות משוועת. הוא מנסה לרמוס את זכויותיהם.
זה סכסוך תל אביבי מוכר. החוק ברור. לאדם יש זכות ליהנות משקט בדירתו למן השעה 11 בלילה. זה חוק שמרבים לצפצף עליו אבל זה גם חוק שנאכף. כשמזמינים משטרה במקרה כזה, היא באה ומפסיקה את החגיגה. משום מה, החוגגים תמיד משתוממים, אפילו מתפלצים. שהרי זו תל אביב! ומי שמתגורר בתל אביב, אל לו לטפח ציפייה לשקט אחרי השעה 11 בלילה, ציפייה מוגזמת לכל הדעות שגובלת בחוצפה. למרות שעיר כתל אביב היא, על פי הגדרה, קהילה צפופה שמתנהלים בה חיים משותפים בסמיכות פיזית המחייבים את חבריה להתחשבות הדדית, החוצפה היא דווקא של הטרחנים השתלטנים שמתעקשים על זכותם לשקט באמצע הלילה.
מה בעצם כל כך קשה לכם לשבת בשקט בבית? (צילום אילוסטרציה: Dreamstime)
אין פה דילמה מוסרית מורכבת שקשה להכריע בה. מובן מאליו שתביעת החוגגים להמשיך להרעיש גם אחרי שהובהר להם שהרעש שלהם מפריע לשכניהם אינה מוצדקת. יתרה מזו, מוזיקה שבוקעת בקולי קולות מדירת מגורים בשעת לילה מאוחרת, גם אם היא יפה מאוד, נהפכת לסוג של אלימות. חד וחלק. זו פעולה אלימה. בשביל זה יש אוזניות ובשביל זה יש מועדונים. זאת ועוד, מי שנוקט אלימות זו, אם הוא כבר לא בן 15, סובל מליקוי חברתי שהוא הרחק מעבר לחוסר נימוס (הפתק בחדר המדרגות, שאינו אלא ציווי שכלל לא לוקח בחשבון תגובה שלילית, הוא חוסר נימוס). הוא סממן של אנרכיה (ומכאן הכעס הגדול במיוחד על זימון המשטרה. החוגגים היו מכבדים יותר תגרה או השמעת רעשי נגד מחאתיים שימנעו מהם לחגוג).
העיר רוחשת סממנים אנרכיים: למשל, הנהג שחוסם במשך דקות ארוכות נתיב נסיעה שלם בשעה שהוא ממתין לדבר מה ויוצר פקק שלא מזיז לו את קצה הזרת. גם זו פעולה לא חוקית, קיצונית במידת האנוכיות שבה ונפוצה למדי. זה לגמרי, אשכרה, איש הישר בעיניו יעשה. והניסיון מלמד שנהג המצפצף על הצפצופים הנרגזים שמופנים לעברו גם מוכן לגבות את הפעולה האלימה שלו באלימות גופנית, או באיום בה, או בהתעלמות מוחלטת שהיא סוג של אלימות כבושה, בהיותה דרך למחוק את הזולת. בדיוק כמו שהמסיבה הרועשת אצל השכנים מוחקת את כל מי שלא משתתף בה.
החברה התל אביבית היא כמובן חברה שיש בה היבטים אלימים, אבל האלימות שלה מעודנת. זה לא אומר שהיא פחות מקוממת ולא מקטין את הצורך להתגונן מפניה. האלימות של המסיבה הלילית הרועשת אינה רק מעודנת. היא לא רק מתנפלת על החושים בבסים במקום באגרופים. באופן שמשקף את ההוויה הישראלית, היא גם סוג של טרור: היא פוגעת בלי הבחנה בכל מי שנמצא במקרה בסביבה והיא פוגעת אך ורק ב"חפים מפשע", כלומר באנשים שלא עשו מאום שמחייב נקמה בהם (ובמובן הזה, הפתק בחדר המדרגות הוא כמו הודעה שמתריעה על פיגוע).
הטרור הזה - פשוטו כמשמעו, טרור שהאמצעי שלו הוא רעש אסתטי או מוזיקה - נתפס לגיטימי במידה כזו עד שהנקישה הנזעמת בדלתם של החוגגים והטלפון למשטרה בתגובה לסירובם לחדול כרוכים בהתגברות על מחסום של בושה. על קורבן הטרור לשכנע עצמו שלא הוא הטרוריסט, למרות שהוא נוהג באופן שכביכול נוגד את הנורמה התל אביבית: לא סובלני, לא מתחשב, נוקשה במידה מוגזמת, אפילו אם הוא רק מגן על זכותה של פעוטה לישון ולאו דווקא על זכותו שלו, הלא פחות לגיטימית, לשקט במרחבו הפרטי.
היבט עכשווי נוסף שבולט במסיבה הלילית הוא מחיקתה את המרחב הפרטי, את החלל האינטימי. על המסיבה לא חלה שום חובה להתכנס בתוך מרחב פרטי או להימנע מפלישה למרחבים פרטיים אחרים. כמו בריאליטי, הנורמה החדשה היא שאין דבר כזה פרטי, שום דבר לא אינטימי, וההתעקשות על קדושת האינטימיות אינה מובנת, היא בעצם מעוגנת בשיח זר.
הכשל האמפתי המאפשר קיום מסיבה כזו (מה בעצם כל כך קשה לכם לשבת בשקט בבית למרגלות הר הגעש הרועש שלנו?) הוא כמובן חד כיווני. לחוגגים יש ציפייה מובנת לאמפתיה מהזולת לצרכים שלהם. הם בעד אנרכיה כל עוד היא עובדת לטובתם. וכיאה לאנשים שגדלו בישראל, הם בעצם מדברים אל שכניהם בשפת הכוח ומבינים רק כוח: ברגע שהמשטרה מגיעה הם מתקפלים ומתבשמים בצדקנותם הנרגנת.
תגיות:
רוגל אלפר