הכי שווה להשתכר בת"א

יום חמישי 02 באוקטובר 2008 14:53 מאת: שרית מנחם, דה מרקר

"המצב בישראל מביא אותנו לחיות בצורה מסוימת - והבליינות היא פועל יוצא של זה. נשתכר היום, כי מי יודע מה יהיה מחר. בתי קפה בתל אביב מפוצצים בכל שעות היום, ברים הומי אדם עד השעות הקטנות של הלילה. זה מהמם". אנשי חיי הלילה של תל אביב מדברים על הסצינה


החלונות הגבוהים

(צילום: יעל אנגלהרט)

פרסומת

אם אתם משתייכים לקליקה הנכונה, בוודאי קיבלתם בספטמבר משלוח מיוחד מאיש חיי הלילה חיים פנחס. "מפתח אינו רק לפתיחת דלתות", כתב פנחס לחבריו בכרטיס שצורף לחבילה המהודרת. "מפתח הוא סימן שאתה שייך למקום כלשהו. מפתח יכול לפתוח לך דלתות לפנטזיות שלך, לקחת אותך לעולם אחר". לחבילה החגיגית צורף מפתח מוזהב ענק, שעליו נחרט הכיתוב "הקולוסיאום".

הסיבה לליריקה של פנחס היא פתיחתו המחודשת של המועדון המיתולוגי של שנות ה-80 - הקולוסיאום. לאחר 15 שנה שבהן המבנה העגול שמעל כיכר אתרים בתל אביב עמד נטוש ומיותם, ערך לו פנחס מתיחת פנים ב-12 מיליון שקל. הקולוסיאום עוצב כמו סלון רחב ממדים בבתי הפאר של עשירי המדינה: ספות מפנקות, גופי תאורה דמויי עששיות ענק, ארונות עם ויטרינות זכוכית ושולחנות קפה קטנים עמוסי ספרי אמנות ועיצוב ובקבוקי שיכר.

הרעיון לפתיחת מועדון יוקרתי עלה בראשו של פנחס בעודו סועד ארוחת בוקר במלון מרינה הסמוך. "באותו יום התפרסמה בעיתון כתבה שהכתירה אותי למלך חיי הלילה של תל אביב", מספר פנחס, תוך שהוא משמיט באלגנטיות את העובדה שהכתבה עסקה בכך ש"מלך חיי הלילה" נעצר. "אני לא הרגשתי מלך כי הייתי עסוק בעבודה, ואז ראיתי את הכתר שיש מעל הזכוכיות בקולוסיאום ואמרתי לעצמי - זה הכתר שראוי למלך. זה יהיה מקום של מנצחים. זה יכול להיות פרופ', עורך דין, רופא, אדריכל, אמן או דוגמנית. אלה יכולים להיות גם האנשים שמנהלים את המכבסה שלי".

הכובסים של פנחס הם אולי מנצחים, אבל נראה שתג המחיר שהדביק פנחס לכניסה למועדון - דמי חבר שנתיים של 6,000 שקל - ימנעו מהם, ומעוד הרבה מנצחים אחרים, להגיע אליו. פנחס, מצדו, דוחה את הטענות שהמקום מיועד רק לבעלי כיסים עמוקים, ומתעקש על קהל המנצחים. "מנצחים הם גם אנשים עם כסף, זו לא בושה להיות עשיר".

בתחילת נובמבר ייפתחו דלתות המועדון המחודש, ולפי פנחס, מחיר החברות לא הרתיע את הבליינים. הוא מסרב למסור נתונים מדויקים, אבל לדבריו "רשימות החברים כבר מלאות". ועדיין, אנשי לילה רבים הרימו גבה כששמעו על המיזם החדש.

פנחס, 40, הגיע לתל אביב מאשדוד כשהיה בשנות ה-20 לחייו, וצבר עם השנים רפרטואר לילה מרשים: סלמה 54, בלוז, קולנוע מתמיד, נייט, הדום והמרפאה הם רק חלק מהמקומות שהקים בתל אביב לבדו, ללא שותפים. כרטיס הכניסה היקר משאיר מאחור את פלח השוק שעמו עבד פנחס מאז הגיע לתל אביב - הבליינים המקומיים - ולא בטוח שקהל המנצחים, גם אם יירשם, יחזיר לו את ההשקעה האדירה במקום.


"אין לאנשים מראה בבית?"



חיי הלילה של תל אביב נהפכו לאחד מסמליה. "ריאיינו אותי לעיתונים בריטיים וגרמניים. הם היו מאוד מופתעים מחיי הלילה כאן", מספר עומר גרשון, אחד השותפים במועדון זיזי טריפו בתל אביב. "הם לא מבינים איך כזה מופרע פה. איך בכל יום בשבוע, ב-3:00 בבוקר אתה יכול למצוא אנשים רוקדים על בר".

גרשון, 34, הוא דמות מוכרת מאוד בחיי הלילה התל אביביים. בזמן הראיון עמו, שהתקיים בבית קפה, הוא קיבל עשרות טלפונים והודעות טקסט ("אני מפיק עם דורין אטיאס את החתונה של מלאני פרס ואיתי טיראן. המון עבודה") ונראה שאין עובר ושב שהוא אינו מכיר. אישיותו התוססת והקופצנית הולמת את עיסוקו - "מפיק אירועים והשקות, פתיחות של מקומות" - הוא מגדיר. כאחד שמעיד על עצמו כי הוא מעורה בחיי הלילה מאז נעוריו, גרשון מיטיב להכיר את הסצינה ולא מפסיק לפרגן למתחרים ("יש פרנסה לכולם") ולמכרים ("את מהממת ואני גזור עליך"). את דבריו הוא מתבל בתיאורים צבעוניים ושברירי משפטים בלועזית. "אני חושב שזו ה-fragility of life" (שבריריות החיים), הוא אומר בניסיון להסביר את הסיבה לפריחה של ענף הבליינות בתל אביב.

"זה המצב בישראל שמביא אותנו לחיות בצורה מסוימת והבליינות היא פועל יוצא של זה. נשתכר היום, כי מי יודע מה יהיה מחר", הוא מנמק. "כשגרתי בניו יורק הייתי מגיע לחופשות פה, מסתובב בעיר ושואל את עצמי, מה קורה כאן, אף אחד פה לא עובד? בתי קפה מפוצצים בכל שעות היום, ברים הומי אדם עד השעות הקטנות של הלילה. כולם עובדים ומתבליינים. זה מהמם. זה כיף כשיש לאן לצאת ב-4:00 בבוקר".

כשהיה בן 14 החל גרשון לעבוד כיחצ"ן מסיבות. כיום הוא מנצח על ערבי השקה של מוצרים ואירועים וממלא תפקיד משולב של מארח-יחצ"ן במועדונים וויסקי א-גוגו, שלוותה, TLV ורוונדייל. מאפריל האחרון הוא גם שותף במועדון זיזי טריפו. "ברור שכיום אני כבר לא מסתובב ומזמין אנשים. השם שלי עושה את שלו", הוא אומר. "הכוח שלך בתור יחצ"ן הוא להביא אנשים אתך, ולכן אתה צריך להכיר הרבה אנשים. עבדתי בהמון מקומות: מהפינגווין והליקוויד, דרך קולנוע אלנבי ואוקטופוס, שם הייתי גם סלקטור, ועד אלנבי 58, TLV ,NAMES ולמון. עם הזמן נוצרת לך קליקה של אנשים שבאה אתך לכל מקום".

את זיזי טריפו שברחוב קרליבך פתח גרשון עם סוללת אנשי חיי לילה מוכרים. סער פרידמן ואייל כץ (שהיו הבעלים של האומן), רל נדל וזיו שני, קרן ארנלדס, רני עופר ויונתן גרינברג הם חלק מהשותפים שלו. לדבריו, בחירת השותפים לא היתה פשוטה: "בשנים האחרונות אנשים חושבים 'יש לי קצת כסף, בואו נפתח מועדון, נביא חברים'. זו טעות כל-כך גדולה לחשוב כך, זה לא עובד. תראי כמה ברים נפתחים ונסגרים כאן כל יום. יש כאן מקומות עם עיצוב מהמם ותקציב ענק ועדיין הם לא מצליחים להתרומם. זה שילוב של המון דברים שצריכים לפעול ביחד, והמון דברים יכולים ליפול בדרך.

"מקומות נופלים כי הם לא משדרים משהו ברור, אנשים לא קולטים את הקונצפט ונרתעים. צריך להיות מדויקים בדברים האלה, לא לבלבל את הצרכן. לישראלי אין סבלנות, הוא מחפש ריגושים. מקום שלא יספק את הסחורה לא יתרומם. אורך החיים של עסק לילה קצר מאוד - שנתיים-שלוש, באחרונה אפילו פחות. התחרות מטורפת. בכל פעם יש גימיקים חדשים כדי להביא קהל".

- אילו גימיקים?

"גימיקים בצורת אלכוהול. משקה פלוס משקה, בנות שותות חינם, עסקות כאלה. אבל הדרך הכי טובה לגרום לבר להיות אטרקטיווי היא כמובן להביא סלבס".

- כמו דן מנו ואייל טייב, שפתחו עכשיו יחד עם שותפים את הלאונג' בנמל תל אביב.

"אייל טייב הוא סלב? הוא אח של כוכבנית שתם זמנה. דן מנו הוא ניצול של תוכנית ריאליטי. יש בין הבעלים כמה אנשים שהם בסצינה של הלילה והם מכירים את הענף. ונניח שהם סלבס, אני אף פעם לא הייתי מגייס סלב לפתוח אתי בר. הרעיון הוא להביא סלבס אליך, לא לפתוח עם סלבס. אתה צריך כשותפים אנשים שיש להם כוח יחצ"ני, שמכירים הרבה אנשים, שעושים את זה שנים, כמו השותפים שלי בזיזי. מה אייל מבין בלילה? סליחה שאני תוקף - אבל באמת, מה הוא מבין? הפתיחה שם היתה מאוד חזקה, אני לא יודע מה מעבר לזה".


(צילום: יעל אנגלהרט)

- אתה מזהה שינוי בטעמים בזירת הבליינות?

"העיר עברה מבילוי במועדונים לבילוי בברים. עד תחילת העשור שלטו כאן מגה מועדונים - אלנבי, TLV, האומן 17 - היו מסיבות של 2,000-6,000 איש. בשנים האחרונות זה השתנה. אנשים גילו שאפשר לצאת וליהנות בלי לעמוד חצי שעה בכניסה, לעבור סלקציה ולשלם 100 שקל. כיום הקהל רוצה חוויה עגולה. לבוא לשבת על הבר, לנשנש משהו, ללכת לרחבה לרקוד - כל האופציות במקום אחד.

"מגמה נוספת היא שמאחר שעיריית תל אביב מאוד לא מפרגנת לחיי הלילה - העיר עוברת למטה. יותר ויותר מקומות נפתחים בדאון טאון: מנטל, הברקפסט וזיזי טריפו. לחלונות הגבוהים ולבר הארבעה יש גם קומת מרתף. במקור זה נעשה כדי להתמודד עם בעיית הרעש אבל אני אוהב את הרעיון, זה אנדרגראונד כזה. גם העיצוב יותר קליל, הרבה פחות כבד".

- איך מתמודדים עם העובדה שמחזור החיים של עסק לילה בתל אביב הוא שנתיים?

"זו לא בעיה. אם אתה בא בידיעה הזאת, אתה מוציא את המירב בשנתיים. אפשר לעשות המון כסף בשנתיים, המון. ברור שאם המקום מחזיק יותר זה אחלה, אבל מראש אני לא מצפה לשבת עוד שמונה שנים באותו מקום. אחרי תקופה משפצים, מותחים מותג, משנים שם. הוויסקי לא מזמן חגג שנתיים. ברור שאי אפשר לצפות לאותו קהל זוהר ונוצץ כמו שהיה בהתחלה, אבל עדיין בא לשם קהל והמקום מלא, עובד ורווחי".

- בתוך כמה זמן הבר מחזיר את השקעה והעסק נהפך לרווחי?

"מקום מוצלח מחזיר השקעה בתוך שלושה-ארבעה חודשים. אחרי חודש-חודשיים אתה רואה אם אהבו אותו ועושה fine tuning (כוונון). אם הכל עובד, אחרי ארבעה חודשים אתה מחזיר את ההשקעה".

- מה היקף ההשקעה בזיזי טריפו?

"אני לא יכול לדבר על סכומים, אבל השקענו. בדיוק היום בבוקר התראיינתי וציינתי שכמו שאני משקיע במקום, אני מצפה מהלקוחות שישקיעו. אני לא מכניס אנשים שבאים עם קרוקס, כאילו הם הולכים ל-AM:PM. אני לא מצפה שתלבש חליפה, אבל כן, זה מבאס אותי. אתה בא למועדון עם קרוקס? מה, אתה הולך לים? תראה איזה יופי המקום נראה, כמה כסף הושקע כאן, תשמע את הדי.ג'יי, תראה איך מגישים את האלכוהול. בחורים ישראלים לא שמים לב לזה. גם בחורות מסתובבות לך בעיר בלבוש מזוויע. אני קורא לזה תסמונת האין מראה בבית. אבל יש שיפור. לא מספיק, אבל יש".

- איך יוצרים קביעות אצל הקהל?

"יחס אישי. כשבא בן אדם והבעלים אומר לו שלום, זה סוג של סמל סטטוס בעבורו. אחר כך הוא יכול לספר שהוא מכיר את הבעלים. נורא חשוב שהברמנים יהיו אדיבים, הם מביאים הרבה לקוחות קבועים. ברמנים טובים יודעים לפלרטט. אם אני רואה לקוחה שמגיעה הרבה, אני מזמין אותה לצ'ייסר. בטווח הארוך ההשקעה שלי משתלמת. היא חושבת לעצמה 'וואלה, איזה כיף, מפנקים אותי פה'. היא מרגישה כאן בבית. אלה דברים נורא חשובים, ולא הרבה יודעים לעשות אותם.

"חברים קוראים לי מזוזה מסתובבת. בכל אירוע שאני עושה, אני כל הזמן מסתובב לראות שלכולם נעים וכיף. אני מצליח לתת להם תחושה מצוינת, שואל לשלומם, בודק אם הם נהנים או צריכים משהו. זה נורא חשוב ומחזיר את הקהל אליך. ראובן לובלין (מבעלי האומן 17 - ש"מ) הוא אחד המארחים המדהימים. הוא לא יביא לך פתק לכוס שתייה, הוא יביא לך כוס מהבר. הוא עושה את זה with such a grace (בכזה חן). הוא מהמם".

- מאז שפתחתם את זיזי טריפו נפתחו עוד כמה ברים ברחובות סמוכים. האם זה נוגס לכם בהכנסות?

"ממש לא, להפך. אנשים אוהבים מתחמי בילוי. הם אוהבים שיש להם מקבץ מקומות במתחם, הם מתים על הדילוג מבר לבר. ובכלל, מי שפתחו מקומות באזור אלה הקבוצות הכי חזקות בעיר, החבר'ה של החתול והכלב והחלונות הגבוהים. אנשים עוברים אלי מהחתול והכלב, ואז קופצים לארבעה. זה מצוין לכולם".

- אתה מפרגן הרבה למתחרים.

"למה לא? הם חברים, אני אשמח שהם ירוויחו. כמה שזה נראה גדול, חיי הלילה בתל אביב מסתכמים בכמה אנשים. יש כמה קבוצות ששולטות ברוב המקומות. לרוב האנשים יצא לעבוד ביחד מתי שהוא. התעשייה מגלגלת כל שנה יותר ויותר, יש מספיק לכולם. הרווח שלהם לא נוגס בשלי. אלה חבר'ה שצמחתי אתם, אני שמח שהם מצליחים".


לא אילוצים, קונספט



 אנשי המנטל (צילום: תומר אפלבאום)

אחת הקבוצות שמזכיר גרשון היא רביעייה שמחזיקה בכמה מקומות. יותם שוחט, נמרוד גזית, תומר מור ונועם מרגלית חולשים על בר הארבעה ומועדון מנטל, וברפרטואר שלהם נכללים גם הבר הלנה, ששכן בסמוך להיכל התרבות ונסגר זמנית עד תום השיפוצים בו, ו-Melle 215 שנמכר לפני כחצי שנה. יש להם גם דריסת רגל בתחום הקולינרי עם בית הקפה ג'רמיה ומסעדה חדשה - רוטשילד קיטשן.

"הכרנו דרך חיי הלילה", מספר שוחט. "כל אחד מאתנו עבד כברמן כמה שנים במקומות שונים בעיר. אחרי שנים מאחורי הבר החלטנו לפתוח משהו משלנו. כל אחד הביא את המומחיות שלו: אחד הביא אנשים, השני ידע באלכוהול. את המקום הראשון - הלנה - פתחנו ב-2005. המיקום גרם להרבה אילוצים. לא יכולנו לעשות רעש לשכנים כי זה היה מקום פתוח ובנוסף היה לנו הרבה אור שהגיע מהחניון הסמוך. זו היתה התקופה של המגה ברים, שהיו אפלוליים ושחורים, ותהינו איך נפתח בר שהוא גם מואר וגם בווליום נמוך.

"החלטנו ללכת על זה בקטע של קונספט, וזו היתה הצלחה גדולה. הבר נתפס כמאוד מזמין. בחורות הרגישו מאוד נוח והגיעו, והשועלים דלקו אחריהן. הלנה עבד שנתיים וחצי עד שהיכל התרבות נסגר בעקבות השיפוצים, והוא ייפתח שוב עם סיומם".

שוחט מייחס לקבוצה שלו הובלת מגמות בחיי הלילה התל אביביים, וטוען כי אחרי פתיחת הלנה "קפצו הרבה ברים לבנים ומוארים, זה תפס טוב". על Melle - בר נוסף שפתחה החבורה ברחוב דיזנגוף ונסגר לאחרונה - הוא אומר: "חזינו את הרנסנס של דיזינגוף. לא היו ברים באזור ופתאום התחילה פריחה". כך גם לגבי העסק החדש יחסית ברחוב הארבעה - "זיהינו שהאזור עומד ליהפך למתחם, לכן פתחנו שם".

"זה אזור שמותר לפתוח בו בלילה מבחינת רישוי עסקים ויש המון חנייה", מפרט שוחט את היתרונות. "אחרי שסגרנו מקום בדיזנגוף בגלל רעש, בעיה שברים רבים סובלים ממנה, כולם עוברים לכיווננו. מדובר במתחם מאוד נוח. ברגע שהבליין יודע שהוא יכול להחנות את האוטו ולקפוץ בין כמה ברים, הוא יגיע. במיוחד כשמדובר במקומות ממש שונים. מבחינתנו, זה מעולה".

- פתחתם בר, מתי מבינים שהוא עובד?

שוחט: "זה שחור-לבן, מהר מאוד אתה מבין. או שאנשים מתחברים או שהם לא מתחברים, אין באמצע. כיום, כשאני פותח מקום אני יודע שכל העיר תבוא לפחות פעם אחת - לראות מה עשינו. יש לנו קהל לקוחות קבוע רחב מאוד. להגיד אם המקום דופק או לא - אפשר אחרי ארבעה חודשים. המוצר שאנחנו מוכרים הוא אווירה. האלכוהול זהה, אבל מי שמגיש משתנה. אנחנו עובדים קשה על עיצוב".

מור: "כבר בשבועיים הראשונים אתה סגור אם העסק שלך רץ או לא. אם בתקופת הזמן הזו אתה מגיע להייפ ולבאז ולטלפונים והודעות כתובות 'שמור לי מקום, אני מגיע' ויש כבר תור בכניסה - אתה יודע שאתה בכיוון".

שוחט (פונה למור): "מתי אתה נרגע?"

מור: "בגדול, אחרי שאתה מחזיר השקעה".

בתוך כמה זמן מחזירים השקעה?

שוחט: "בתוך ארבעה-חמישה חודשים".

- כמה השקעתם בפתיחת הארבעה ומנטל?

מור: "אי אפשר להכנס למספרים, אבל אם לפני כמה שנים ההשקעה במקום זול היתה 400-500 אלף שקל ובמקום יקר 700-800 אלף שקל, כיום מקום זול זה 700-800 אלף, מקום בינוני זה מיליון שקל, ומקומות יקרים יכולים להגיע לכמה מיליונים".

- מה המקום הכי מושקע כיום בתל אביב?

יחד: "הקולוסיאום".

קליקת מדרכות של מעשנים


- איך מתמודדים עם העובדה שכל יום פותחים כאן מקומות חדשים ואורך החיים של בר הוא קצר?

מור: "הרבה אספירין. כולם הולכים על הטרנדיות, כי יש המון צרכנים שמחפשים את הטרנד, אבל הם עוברים הלאה. אנחנו מציעים בילוי לכולם ומנסים לתת ערך מוסף. לא רק לייצר מוסיקה ולהגיש אלכוהול, אלא ליצור מקום כמו בסדרה 'חופשי על הבר', where everybody knows your name (היכן שכולם מכירים אותך). אנחנו מכוונים למקומות שיעבדו לאורך זמן ותמיד צוחקים שנבוא עם הילדים שלנו".

- התקופה הקצרה, גם אם החזרתם את ההשקעה, שווה את זה? מה אחוזי הרווחיות מתוך מחזור ההכנסות?

שוחט: "אם בר עושה פחות מ-30%, הוא לא בכיוון".

- מה נחשב טוב?

שוחט: "40%. מנטל עושה 45% אבל זה ממש טוב, בגלל שכר הדירה הנדיר. יש לי רק אחד כזה".

- האלכוהול רווחי?

שוחט: "רווחי מאוד".

- איך השפיע חוק העישון על העסקים שלכם?

מור: "הוא השפיע בשבוע הראשון".

שוחט: "הוא עשה רק טוב. נוצרה מן קליקת מדרכות. אנשים יוצאים החוצה לעשן, זה נראה כמו מסיבת קוקטייל, עומדים בחוץ עם כוסות ומעשנים סיגריה".

מור: "החוק לא היה מגובה על-ידי שום רשות ואין לו המשכיות. אנחנו היינו הכי בעד וניסינו מאוד להטמיע את זה במקומות שלנו - אבל נשארנו לבד. כמו מטומטמים, היינו היחידים בעיר שלא נותנים לעשן במקומות שלהם. הלקוחות לא פראיירים. הקהל הישראלי הוא כמו מים - מחפש היכן הוא יכול לעבור. אנחנו עדיין מקפידים מאוד על חוק העישון".

- אבל הייתי בארבעה, מעשנים שם. מעשנים בכל המקומות בעיר.

שוחט: "אצלנו לא מעשנים. יש שלטים, אין מאפרות, לא מעשנים".

- איך יוצרים נאמנות?

שוחט: "אנחנו לא בונים על נאמנות. אין לנו איזו עדה שתרדוף אחרינו לכל בר שנקים. כל מקום גם משדר משהו אחר. בשטף הברים שנפתחים פה יש כמה קבוצות חזקות שפותחות מקומות, ואנחנו אחת מהן. לכל אחת מהקבוצות יש את הקהל הטרנדי שמכיר אותה ויבוא ויצביע ברגליים. השאיפה היא להתחבר לאנשים שהם עדיין לא הקהל שלך, שהגיעו לביקור ואתה יכול לגרום להם להישאר כי אתה מזהה שהם התחברו למקום, ולצרף אותם לקהל הקבוע שלך".

- כאן אתה מדבר על ברים קטנים, במועדונים זה בלתי אפשרי.

שוחט: "גם במנטל זה קורה. יש במנטל אנשים שנמצאים יותר ממני. המקום עובד על נישה של בליינים שסוגרים שם את הלילה. יש שם אנשים עם ימים ספציפיים. אתה יודע שהבחורה הזאת תעלה על הבר בשעה מסוימת כשינגנו מוסיקה מסוימת. האווירה שם היא של יותר בלאגן, המוסיקה רועשת, אז אי אפשר ממש לדבר. אנחנו מדברים בצ'ייסרים. זה לא כמו בארבעה, שם אפשר לפתח שיחות גם על החור באוזון".

- איך אתם מאפיינים את הבליין הישראלי?

מור: "בכל מקום יש בליינים מסוג שונה. באופן כללי, זה אדם שיוצא לעשות שמח".

- הישראלי שותה?

"הוא בתהליך למידה. הוא בדיוק מסיים כיתה ד', אבל הוא בדרך לחטיבה".

- אתם שותים?

"אנחנו בוגרי הרווארד, יש לנו MBA בשתייה". 


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(31 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 03/03/2010 09:19:46

  • 9.ככה צריך(אורן)

    28/10/2008 15:05:02

  • 14/10/2008 01:40:49

  • 10/10/2008 20:31:42

  • 05/10/2008 08:14:38

  • 5.פלצנות שבא להקיא(רוןצפונבון)

    04/10/2008 23:14:17

  • 04/10/2008 19:00:49

  • 04/10/2008 15:37:26

  • 04/10/2008 15:11:04

  • 03/10/2008 17:55:12