יש פורנו אחר

יום שישי 09 בנובמבר 2007 10:22 מאת: ליעד קנטרוביץ', העיר, תל אביב

פסטיבל הפורנו העצמאי בברלין מציג אלטרנטיבות לפורנו הסטנדרנטי: פמיניסטי, ביתי, דוקומנטרי וחתרני. בקרוב ברשימת המועדפים שלכם


לוגו הפסטיבל

פרסומת

קודם כל אזהרה: מי שמצפה לקרוא כאן חומר סליזי ועסיסי שיעמיד לו את הזין בזמן שהוא פוסח על השורות, שילך להזדיין. אמנם נסעתי לפסטיבל הפורנו בברלין, אבל לא בשביל לחרמן אף אחד שאיננו אני. חוץ מזה, פסטיבל הפורנו השני של ברלין הוא סוג אחר של פסטיבל פורנו. זה לא שהמטרה היא להוריד לקהל את הזקפה - כולם רוצים להתחרמן, זה בטוח, ואין בזה רע - אבל כאן בברלין, מקום שבו מזג האוויר מזעזע והארכיטקטורה מכוערת, לא מספיק להתחרמן. צריך שיהיה ערך מוסף.

ובכן, מה מייחד דווקא את ברלין בעולם מלא פסטיבלים של פורנו -מלוס אנג'לס ועד בוקרשט? כמה דברים. למשל, שהוא נותן במה להרבה סרטי פורנו שאינם עונים על כללי התעשייה ולכן חסרים כל כך מקום ביטוי. אבל בעיקר שהוא מפגיש בין יוצרי הז'אנרים השונים.

"מתקיים כאן שיח על פורנוגרפיה ומיניות שלא נוצר בשום חלל אחר", אומר יורגן ברונינג, אוצר הפסטיבל ובמאי סרטי פורנו הומו-ארוטיים וחתרניים בזכות עצמו. "חוץ מזה, בשנה שעברה היה כל כך כיף, שפשוט לא יכולנו לוותר והחלטנו להפוך את הפסטיבל למסורת".

ואכן, פסטיבל ברלין הראשון התקיים ב-2006 וכבר הספיק להפוך לאגדה: אלילת הסקס והפוסט-פורנו אנני ספרינקל הקרינה פיסטפאקינג (fistfucking) על אחד המסכים הגדולים בעולם בזמן שכל מיני לסביות הזדיינו בשירותים; טוד וירו, במאי סרטי קאלט, שכבר הפך לאגדה בארצות הברית, החליט לנהל את הסימפוזיון על ביו-פוליטיקה ופורנוגרפיה באולם המכובד והוותיק הוולקסבון בעירום מלא כדי להתגבר על ביישנותו.

יש אומרים שברלין הוא לא פסטיבל פורנו אמיתי, שהרי לא מדובר כאן בפסטיבל התעשייה הגדולה שבו מנסים יוצרים ושחקנים מכל הצבעים והמינים למכור כל סחורה שרק יש להם לקהל הרחב ולחברות הפורנוגרפיה הגדולות. כאן לא מוכרים כלום חוץ מאימג'ים ורעיונות. במקום סרטי פורנו מסחריים מוצגים בברלין שלל סרטי פורנו עצמאיים, ניסיוניים, קצרים וארוכים, סטרייטיים, לסביים, הומואיים, פמיניסטיים, שוביניסטיים ופטישיסטיים, לצד סרטים דוקומנטריים על תעשיות הפורנו והמין, ועם דיונים על מהות הפורנוגרפיה והמיניות בחברה, ואפילו כאלה העוסקים בשאלה איך יכולה הפורנוגרפיה לקדם את בואה של המהפכה. מה לעשות, אי-אפשר לזיין ולצלם כל היום, צריך גם להתפלצן. יש כאלו שזה מחרמן אותם. למשל אני.

חמישי, 25.10. (התחלה נונשלנטית)
אם יש משהו שמושך את העין בפסטיבלים של פורנו זה אלמנט הראווה - בחורות עם ציצים בגדלים אימתניים שאפשר לגעת בהם, הופעות סקס חיות שאפשר לצפות בהן ממרחק של מילימטרים, הזדמנות להתנסות בדגמים החדשים ביותר של הוויברטורים המשוכללים ביקום - הכל זה שואו אחד גדול. בברלין אין ספקטקל; האורחים (ואני ביניהם) מתגודדים באולמות ההקרנה, במועדונים לצדי הבמה ובפרוזדורי בתי המלון, מחכים לשווא שיקרה משהו מדהים ומרתק, כזה שבחיים לא ראינו.

סרט הפתיחה "5 sex rooms und eine kuche" של הבמאית אווה הלדמן הוא לא סרט פורנו, אלא סרט דוקומנטרי המתעד את עבודותיהן של ארבע נשים העובדות בבית זונות בגרמניה. איך שהסרט מתחיל, אני מזהה שתיים מהן - לפני כמה דקות הן עמדו לידי. מדובר בנשים שמנות למדי, בשנות ה-30 המאוחרות לחייהן. בסרט עצמו הן מספרות עד כמה העבודה שלהן בעצם משעממת - שעות ההמתנה ללקוחות, דקלום תיאורן של הבחורות ללקוח בטלפון, חיטוי צעצועי המין בספריי אלכוהול אחרי שהלקוח עוזב. הכל כל כך נונשלנטי ונורמלי. אחרי הסרט שתי הכוכבות מסתובבות במסיבת הפתיחה ושותות כמה בירות. וזהו. אף אחד לא מבקש שיחתמו לו במרקר על התחת.

אווירת הנונשלנט והנורמליות ממשיכה מהסרט למסיבה. הבעיה כאן היא לא השעמום, אני מאבחנת, אלא עודף המודעות העצמית. אין מה לעשות, כולנו אנשי תעשייה מנוסים. גם אם יהיה כאן מופע סקס עם חצילי באלדי שנשלפים מהרקטום הקהל לא ייצא מגדרו. הקהל של ברלין מבין את משמעות האפקט של זיון ראווה שמטרתו ליצור שוק כלשהו. זה לא מה שילהיב אותו. לכן, כנראה, בולטים בהיעדרם הגברים המבוגרים, החרמנים ומזילי הריר.

ההיילייט של הערב הוא שואו של הפרפורמרית מאוס בהופעתה "הסיפור של פודל ענקי". עטורה בשכבה מוגזמת של איפור, נישאת על עקבים גבוהים כשעל גופה זנבנבון ואוזני פודל ורודות וזהו, מאוס מוזגת לתוך הכוס והתחת שלה כמויות אדירות של מי סבון מתוך גיגית ואז משפריצה אותם החוצה בכזאת קשת שרק מטרייה היתה מצילה את הקהל מהמקלחת. זאת היתה יכולה להיות הופעה במסיבת רווקים גרוטסקית במיוחד, אבל למאוס יש אמירה. היא משפריצה במחאה על מעמדן של נשים המשפריצות מהכוס לקהל לא כמופע ראווה, אלא כמקור פרנסה. בין השפרצה להשפרצה היא נעה בין פוזות הכלבלב החביב והבלתי מזיק להתגלשות במי סבון על הבמה. מאוס מהלכת על קו דק מאוד שבין הופעת קברט מתוחכמת לסתם סליז זול. הקהל משתף פעולה ומוחא כפיים, אבל מדי פעם אפשר לראות איזו זקנה מגלגלת עיניים ואומרת משהו כמו "היא לא עושה שום דבר שלא ראיתי כבר 1,000 פעם". את האווירה המכובדת מפר זוג ישראלים שנקלע להילולה. הגבר מחזיק מצלמה של טלפון נייד מעל ראשו וצועק לבת זוגו שעומדת לפניו: "תגידי לי כשהיא משפריצה כדי שאוכל לצלם".

שישי, 26.10. (נעים מאוד, רילקור)
יום מטריד אך מהפכני בקולנוע. מיה נאמני, במאית הסרט "בלו" על זוועות תעשיית הפורנוגרפיה בישראל, נמצאת איתי. היא לוקה בחרדה קלה, חוששת שבכל רגע יגיח מאיזה שיח מציצן סוטה מין ויטריד אותה. כשאני אומרת לה שאנחנו הולכות לצפות בסרט פורנו מסוג אחר, של במאית ממין נקבה, היא מרימה גב. מיה נאמני סקפטית.

"לא עשיתי סרט פמיניסטי", מצהירה הבמאית הניו יורקית של סרט הפורנו "the bi apple", "עשיתי סרט לנשים וגברים על מערכות יחסים דו-מיניות שיש בו סצנות סטרייטיות, לסביות, הומוסקסואליות והכל יחד. למרות שנראה לי טבעי לעשות סרט כזה, מתברר שהקטגוריה של סרטים דו-מיניים כמעט אינה קיימת".

ההקרנה מתחילה ונאמני מופתעות לגלות סצנות שגברים לא גומרים לבחורות על הפרצוף או שנשים מזיינות גברים סטרייטים בתחת עם דילדואים. כוכבת הסרט היא בחורה שחורה. ולמרות שהיא מזדיינת עם גברים לבנים, הם לא מזיינים אותה מאחור וקוראים לה זונה כושית - דבר נדיר למדי בקולנוע פורנוגרפי אמריקני. מחרמן? לפרקים, אם כי אני לא רואה אף אחד בקהל שולף את הזין שלו החוצה ומתחיל לאונן. אח, המודעות העצמית.

יש משהו מטריד בלצפות בסרט פורנו מחרמן בנוכחות קהל שיודע לשמור היטב על הידיים שלו. לפיכך, אנחנו עוברות למשהו מוכר יותר - סרט דוקומנטרי על תעשיית הפורנו בסרביה. במאי הסרט לועג לתעשייה הפתטית המייצרת סרטים באיכות נמוכה ולניסיונותיו שלו לעשות סרט פורנו במדינה כל כך נחשלת מבחינה כלכלית. אין כאן שום סחר בנשים או ניצול קשה מנשוא, רק עוני וסיפורי עליבות החיים במזרח אירופה. אחת מגיבורות הסרט היא אשה בת 40 פלוס, נשואה ואם לשלושה, שעובדת במשרד ומשתתפת בסרטי פורנו בהסכמת בעלה בשביל תוספת הכנסה. בסוף הסרט היא שולחת אס.אם.אס לבמאי הסרט הדוקומנטרי: "שמעת על מישהו שמחפש שחקניות? החורף מגיע בקרוב ואין לנו כסף לקנות עצים לחימום".

התקף הריאליזם שלי ממשיך בהרצאה-מופע סטנד-אפ של סרג'יו מסינה, העוסק במונח שהוא עצמו המציא: רילקור ((realcor -פורנוגרפיה מציאותית. מסינה הוא סוג של תיאורטיקן סקס ובעל טור בנושא ב"רולינג סטונס" האיטלקי. לדבריו, הרילקור הוא סוג של פורנוגרפיה שמקדשת את האמיתי. "במקום שאנשים יצפו בפורנוגרפיה מבוימת שנוצרה בסטודיו עם גברים מנופחים ופאלוסים ענקיים שרק גורמים לצופה להרגיש כמו לוזר וחסר יכולת, היום אנשים צופים בפורנוגרפיה של אנשים שנראים כמוהם", אומר מסינה ומפציץ את הקהל בסדרה ארוכה של תמונות שמתחילות בביזאר ומסתיימות ב"קשה לצפייה".

רילקור הוא תוצר ישיר של שילוב בין האפשרויות האינטראקטיביות הגלומות באינטרנט והפופולריות האינסופית של הסקס והפורנוגרפיה ברשת. זה התחיל בשנות ה-90, כשאנשים החלו להשתמש חינם בכלים דיגיטליים כמו מצלמות רשת ועמודי אינטרנט כדי ליצור את הפורנוגרפיה של עצמם. שורשי התופעה החלו עשור קודם לכן, כאשר אנשים בסצנת ה-BDSM התחילו להפיק סרטים ותמונות סאדו בעצמם מתוך מצוקת חומרים זמינים להעדפותיהם בשוק המסחרי. חלוצי הרילקור השתמשו בשיטות טכנולוגיות של צילום בזוויות רחבות, POV (point of view) וסצנות בלתי ערוכות. כיום משמשות טכניקות אלה לא רק את הרילקור כולו אלא גם את הפורנו המסחרי בז'אנר ה"אלטרנטיבי".

בזמן שהקהל ממתין בדממה, מסינה מציג בפנינו תמונות מפוקסלות עם יותר מדי חשיפת פלאש של כל מיני זקנים שמצלמים לעצמם את הזין ומעלים את התמונות לאינטרנט. "בגלל שהמצלמה היא חלק מהסצנה, כל העניין הופך את החוויה הפורנוגרפית ליותר אינטנסיבית ואישית", טוען מסינה. "האיכות הירודה רק מגבירה את האינטימיות. דווקא הלואו-פיי של התמונה הופך אותה לאמיתית, וזה מה שצופה רוצה לראות".

מסינה לא מסתפק בהכרזות ומראה לנו באתר אינטרנט תמונות של זוג מזדקן, שבהן האשה מוצצת לבעלה בסלון כשבצד כוננית עמוסה ספרים של מייסד כת הסיינטולוגיה, רון האברד. "העברתי לפחות אותה כמות של זמן בלפענח מהם הספרים שהאנשים האלו קוראים כמו כמות הזמן שביליתי בלאונן על התמונה", הוא מתוודה. אך בעוד הקהל מתפתל באי-נוחות נוכח התמונות שבחר מסינה מאתרים ומפורומים של אנשים עם פטיש לשיהוקים או קורדרוי, ניכר שהמרצה שאינו סתם חובב פריק שואו, אלא מונע דווקא מתוך מתן כבוד לסובייקטים שעל מסך הענק. אני חושבת לעצמי - עקרת בית מזדקנת שמצלמת את עצמה ואת שדיה הנפולים ליד הוויטרינה בסלון, על רקע תמונות הנכדים היתה ודאי מתפלאת לדעת כי לא רק שאנשים בכל העולם עולם מאוננים לתמונות שפירסמה באינטרנט, אלא שרבים גם מוקירים לה הערכה עמוקה. "נראה לי הרבה יותר הגיוני להימשך לציצים נפולים מאשר לציצים מושלמים מסיליקון", אומר מסינה. "ישנן בעולם הרבה יותר נשים עם ציצים נפולים מאשר עם ציצים מושלמים, והגיע הזמן שהפורנוגרפיה תייצג אותן בגאווה".

אחרי שסרג'יו מפנה את השטח הבמה הופכת לרחבת ריקודים והקהל מתחיל לפזז בעצבנות. היום אמורה להופיע הקבוצה האיטלקית קרנישלטה וכולם מחכים בחוסר סבלנות. אחרי הכל, קרנישלטה היא קבוצת בחורים חתיכים שמאמינים בלנרמל את הפעילות המינית ולהופכה לפומבית. אם תשאלו אותם, הזין צריך להיות איבר גוף מקובל בציבור בדיוק כמו האף, ולפעילות חברתית מהנה כמו סקס קבוצתי צריך להיות מקום במרחב הציבורי הלגיטימי בדיוק כמו מינגלינג בפתיחת תערוכות. במילים אחרות, קרנישלטה אומרים כי דחיסתו של הסקס לחדרי השינה והחושך היא פעילות סוטה שראוי להילחם בה.

רעיון מעניין, חשבתי לעצמי בעודי מחכה לחברי הקבוצה שיעלו לבמה, אבל איך בדיוק? ומה כוללת ההופעה שלהם לעזאזל? אבל לא חלפו דקתיים והחברים החלו להתפשט, לאונן, להתחרמן ולהזדיין לכל אורכו ורוחבו של המועדון. זאת היתה ההופעה שלהם. קודם כל בחור ששמו אמיליאנו, המוכר לי כסגן נשיא ארגון ההומואים והלסביות הוותיק ביותר באיטליה, קסרו (cassero), יושב על הבר ולפתע מוציא את הזין שלו החוצה מבעד סינר מוזר ומתחיל לאונן בשיא הטבעיות, אפילו בלי לנעוץ מבטי זימה באף אחד. בינתיים, שני הומואים מקועקעים שיושבים לא רחוק מביטים בו, מתפשטים ומתחילים להתחרמן. וכך ממשיכה השרשרת. וזה לא רע בכלל. מדובר בקבוצת בחורים חביבים, שלבטח הייתם רוצים להזמינם לסדר פסח הבא שתערכו. אבל מה חשבנו? שנקבל הופעה בחינם? טובי בחורינו שולחים ידיים ארוכות לרחבת הריקודים ומתחילים לבצע מעשים מגונים ברוקדים, עד שאיזו בחורה מוכרת תופסת גם אותי ומשכיבה אותי על הרצפה. מכאן והלאה אחסוך בתיאורים - "העיר" זה לא "בננה" - אבל כעבור כמה שעות יימצאו סביב עמדת הדי.ג'יי כמה אנשים ישנים בתנוחה עוברית אחרי שעות של קריעת רחבת הריקודים, צמוד לאנשים שמזדיינים ממש לרגליהם, לצד סתם כל מיני מסטולים שיושבים סמוך וכבר לא יודעים במה לבהות.

שבת, 27.10. (מה, אין שפיכות על הפנים?)
אחד הדברים המשמחים ביותר בברלין השנה הוא העובדה ש-30 אחוז מסרטי הפסטיבל בוימו בידי נשים. מדובר בהישג לא קטן גם מחוץ לממלכת הפורנו. לשם השוואה, בפסטיבל הקולנוע הלא פורנוגרפי של ברלין השנה רק שמונה אחוז מהיוצרים היו נשים. עליית הכוח הנשי בתחום הפורנו היא בשורה חדשה וחשובה, הלא הביקורת על פורנוגרפיה מיינסטרימית עוסקת ברובה בעצם הפקתה על ידי ובשביל גברים. כעת, כאשר הנשים עומדות גם מאחורי המצלמה, אפשר לקוות לסרטים שידברו לטעמן ורוחן של נשים. פורנוגרפיה פמיניסטית, הלא כן?

אחד ממפגשי הפסגה בפסטיבל נוגע בסוגיה זו ממש. שבע במאיות יוצרות של סרטי פורנו עכשוויים מתאספות על הבמה. היו שם אודסיה ריי מניו יורק, פטרה ג'וי מברייטון, אריקה לאסט מברצלונה ואובידיי מפריז. פרט לכמה עיתונאים ומציצנים, האולם מפוצץ נשים, ובאוויר עומדת מין תחושה של מיצוי הדין עם היוצרות, האמורות, לכאורה, לייצג את תפיסות המיניות של הנשים כולן בפני עולם הגברים צופי הפורנוגרפיה (כלומר, עולם הגברים). ניכר שהנשים בקהל כבר צפו בסרטיהן של הבנות אך הדעות חלוקות.

"יש משהו מתיש מאוד בעובדה שאנחנו נחשבות חלוצות", אומרת אריקה לאסט. "רק בגלל שאנחנו נשים אנשים מצפים מאיתנו לייצג איזה רעיון של פמיניזם, ולא רק לעשות בסרטים שלנו מה שמדליק אותנו ומה שאנחנו רוצות".

גם אובידיי מלאת תלונות: "כדי לקבל תקציב לסרטי פורנו מחברות ההפקה הגדולות והשולטות בשוק צריך להיענות לדרישות שלהן, שכוללות רשימת מכולת שלמה, כמו זיון בתחת של בחורה, גמירה לבחורה על הפרצוף, קלוז-אפים של איברי מין. אחרת הסרט שלך פשוט לא יופץ". אגב, אובידיי היא היחידה מבין שבע המופלאות שצילמה סצנת שפיכה על פרצופה של אשה, מה שמזכה אותה בקריאות בוז מצד הקהל.

"כשסיימתי את הסרט והגשתי אותו לחברת ההפקה, הם אמרו שהוא בעייתי כיוון שאין בו תקריבים של איברי מין ודרשו שאכניס לתוכו יותר קלוז-אפים ושפיך על הפרצוף של הבחורות", סיפרה אודסיה ריי. "אמרתי להם שאני לא יכולה כי אין לי - פשוט לא צילמתי כאלה. שפיכות על הפנים לא היו כי בכל סצנה השחקנים החליטו ביניהם איפה ואיך הם גומרים. רק בתום ויכוחים ארוכים החברה הסכימה לשחרר את הסרט כפי שהוא, ותוך חודש הוא הפך לאחד מסרטי הפורנו הנמכרים ביותר בארצות הברית".

"רוב התעשייה מנוהלת בידי מספר מצומצם של גברים עם תפיסות מאוד מקובעות וישנות לגבי מה מוכר", אומרת פטרה ג'וי. "קשה מאוד לפרוץ אותם, אבל מי בכלל רוצה לעבוד איתם? כאשה שרצתה לעשות סרטים עבור נשים, החלטתי לעבוד לבד, בהפקה עצמאית, כך שלא אצטרך להתפשר על התוכן".

ראשון, 28.10. (קאם שוט אחרון ודי)

רגע לפני סיום הפסטיבל, כשכולם כבר עייפים וחולים מחוסר שינה, מסיבות, סמים, מינגלינג וסקס, מתקיים טקס חלוקת פרסי תחרות הקאם-טו-קאט (cum2cut) - תחרות בין יוצרים צעירים שבמסגרתה הם אמורים לצלם, לערוך ולהפיק סרט קצר תוך 48 שעות מרגע פתיחת התחרות ועד סופה. איך יצליחו קבוצות היוצרים השונות למצוא תוך 48 שעות כוסית שתסכים שישפיכו לה על הפנים בנוכחות מצלמת וידאו? כמו כל דבר אחר בפסטיבל הזה, אלטרנטיבה היא מילת מפתח: לא רק שאפשר להסתדר יופי בלי הכוסית (או השפיך), מתברר שאפשר להסתדר בלי בני אדם בכלל: בסרט הזוכה בתחרות מוצג דובון צעצוע שעליו נתפר דילדו ענקי שמזיין עוף קפוא. למקום השני הגיע סרט סאדו-סאטירה, שבו אשה מבוגרת מבצעת סשן סאדו למכונית ישנה שמסרבת להניע. הקהל מתגלגל מצחוק. ספק אם בכוחן של היצירות הזוכות לחרמן את צופיהן, אבל גם ציצים מסיליקון לא תמיד עושים את העבודה.

לפני שכולם נפרדים אני תופסת שיחה עם מריה סייבר - בוצ'ה בלונדינית נמוכה ומהממת שהגיעה לפסטיבל מיוון כדי לערוך שופינג סרטים לקראת פסטיבל הפורנו השני שיתקיים בסוף ינואר באתונה. הרעיון לפסטיבל פורנו-קווירי-פמיניסטי-אלטרנטיבי, מתברר, כבר פרץ את גבולות גרמניה לאתונה ומדריד. "אצלנו זה לא ברלין", אומרת מריה. "זה לא כאילו יש סצנה קווירית אלטרנטיבית פרו-פורנוגרפיה אדירה שתמלא את כל האולמות. הקהל שלנו פחות נאור והרבה יותר עממי - לא קהל מכור מראש אלא תהליך איטי של חינוך ההמון".

סייבר מתארת אולמות מלאים דייגים, פועלי מפעלים וגברים סטרייטים מציצנים לצד פאנקיסטים, דייקיות, הומואים שרירנים, פמיניסטיות רדיקליות ואנרכיסטים עם ראסטות. "הכי מצחיק לראות את הגברים הסטרייטים באים להקרנות של סרטי הפורנו הלסביים", היא אומרת. "הם מורגלים ומצפים לסרטי פורנו מסחריים של סטרייטים שבהם כוסיות בשיער ארוך מתחרמנות בשביל גברים, ופתאום עולות על המסך זוג דייקיות מקועקעות שעושות פיסטינג ולא מבינים לאן הם הגיעו. זה בסדר, אנחנו בהחלט בעד שיבואו ויצפו. אחרי הכל, פורנו הוא סוג של כלי חינוכי, לא?".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(25 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5