יש סלקציה, ומכניסים ערבים

יום שישי 22 ביוני 2007 11:22 מאת: פאדי עיאדאת, גלריה, הארץ

"אל באק דור" הוא המועדון הראשון בארץ שמשמיע מוזיקה ערבית. קבלו הצצה לסצינת חיי הלילה של הצעירים הערבים בצפון


רוקדים לצלילי מוזיקה ערבית. אילוסטרציה

(צילום: אסף עברון)

פרסומת

בסביבות חצות רחבת הריקודים של הדאנס-בר-מסעדה החיפאי "אל באק דור" עדיין ריקה. "זה הופך להרגל בשבועות האחרונים", מלין סאמי יחיא, בעל המקום. "החלטתי שמהשבוע אני מתחיל לגבות דמי כניסה ממי שבא אחרי עשר. לא בשביל הכסף, אלא כדי שאנשים יקדימו".

בכל יום חמישי מפעיל יחיא ב"אל באק דור" ליין מסיבות, שבהן מושמעים שירי פופ ערביים לצד מוזיקת דאנס מערבית. הדאנס-בר שלו הוא רק חלק מסצינה ערה במושבה הגרמנית בחיפה: בתי קפה וברים רבים בבעלות ערבית מושכים אליהם צעירים רבים מחיפה, הצפון והמשולש.

חצי שעה אחרי חצות אולם הריקודים מתחיל להתמלא. למרבה ההפתעה, ככל הנראה בגלל הסלקציה, יש יותר נשים מגברים. "כולם מכירים את כולם פה, זה אינטימי ומגניב", אומרת ג'יהאן אבו עבאס, בת 29 מחיפה, שבשנים האחרונות התגוררה בלונדון.

"אל באק דור" הוא המקום היחיד בצפון הארץ שמפעיל בקביעות ליין ריקודים עם מוזיקה ערבית. שנים אימצו צעירים ערבים גינונים ומראה של ישראלים כדי להיכנס למועדונים, ופעמים רבות הימרו ביניהם - יכניסו אותנו או לא? גם תעודת הסטודנט שהציגו במסיבות סטודנטים לא תמיד הועילה. "עד עכשיו יכולנו לרקוד ולבלות רק במסיבות, בחתונות ובאירועים מיוחדים כמו חגים", אומר סוהיל רטאס, בן 30, רוקח מחיפה. רטאס ואשתו הטרייה, ועוד 12 זוגות צעירים, הם גרעין בליינים נאמן של המקום.

"החברה שלנו צמאה לתרבות בילוי כזאת, למסיבות, ליציאות. בן גוריון (הכביש הראשי במושבה הגרמנית, שבו נמצאים רוב מקומות הבילוי - פ"ע) יצר תרבות כזאת", מסביר איהאב חמאם, בן 30. "אני כערבי לא מקובל בכל מקום בילוי, ופה כן. זה מקום שבו אני מרגיש שייך ויכול להתפרק, לרקוד ולשמוח עם חבר'ה ערבים שאני מכיר ועם מוזיקה ואווירה ערביות. זה גם פותח חלון חדש להיכרויות. באות לפה קבוצות של צעירות, טבעי שהן רוצות להכיר בנים וכאן מתפתחים קשרים. היום הרבה צעירים ערבים עסוקים כל היום בקריירה שלהם, כך שאין להם מסגרת להיכרות. פה הבנות בוחרות", הוא אומר בחיוך.

חמאם מרבה לנסוע לירדן בשל עיסוקיו ובאחרונה הזדמן לו גם לבלות ברמאללה, שם גרה חברתו. "אנחנו, הערבים בישראל, כביכול אנשי העולם החופשי שמבלים ויוצאים, אבל אני מקנא בירדנים, שיש להם תרבות בילוי אירופאית, פאבים ודיסקוטקים ברמה הגבוהה ביותר", הוא אומר. "ברמאללה התגבשה לה קבוצה מסויימת שיצרה תרבות בילוי של פאבים ומסיבות עד אור הבוקר. דווקא בגלל הסגר והכיבוש, הם צריכים פורקן".

רטאס אומר שהבילוי המועדף על צעירים ערבים הוא ישיבה בבתי קפה. "תרבות המועדונים מתירנית יותר, לכן היא עדיין בחיתוליה. רק מעטים יוצאים לרקוד ולשתות עם בת זוג, והרבה בנות חוששות ממה שיגידו עליהן. בעבר ניסה להקים דיסקוטק וכשל. "צריך גרעין קשה לבניית מקום שיתפרנס רק מריקודים, וזה לא קיים אצלנו. יש ניצנים של תופעה, אבל הדרך עדיין ארוכה".

החזות הקלאברית של יחיא, הבעלים, מטעה. הוא בכלל תיכנן להקים "אספרסו-בר ענתיק", כהגדרתו. אחרי שעזב את ירושלים, שבה עשה תואר שני במינהל עסקים, ניהל מסעדה ועבד כתקציבאי בכיר בחברת פרסום, הוא חלם לפתוח גלריה, חנות עתיקות ואספרסו-בר. "בסוף פתחתי ב-2002 בר-מסעדה שיש בו במה ללהקות ג'ז, בלוז, רוק - הופעות לא מיינסטרימיות, ומכאן בא השם 'Back Door'", הוא מספר. "יש ברחוב הזה 12 בתי קפה, והחלטתי למצוא נישה שאין כאן ולא בשום מקום אחר בחיפה". בבר-מסעדה שלו הופיעו להקות ערביות צעירות בתחילת דרכן והרכבי ג'אז של סטודנטים למוזיקה. אך הקהל לא נהר למקום, ויחיא ויתר על הלהקות לטובת מסיבות בימי חמישי בערב.

כעת אפשר לפגוש בו סטודנטים מאוניברסיטת חיפה, רבים מהם בני הגליל ומהמשולש, עורכי דין, רופאים, סופרים צעירים. יחיא מאפיין אותם כך: "משכילים, ממעמד סוציו-אקונומי בינוני פלוס, שבאים בתור אוכלוסייה מעורבת".

עניין האוכלוסייה המעורבת משמעותי מבחינתו. "בחורים לבד לא ייכנסו אצלי", הוא מדגיש. "אני מוכר מוזיקה ואווירה ורוצה שהלקוחות ירגישו אצלי בנוח אם הם באים עם חברה, ארוסה. אין לי שום נקיפות מצפון בגלל זה. בן אדם יכול לבוא עם אחותו, למה לבוא לבד?"

לקראת 1:30 מתמלאת רחבת הריקודים. ג'יהאן אבו עבאס משתלטת על מרכז הרחבה ומפליאה בנענוע מותניה. חברתה ליאור, בת 21, מצמידה את מותניה למותני חברתה. הן שולחות חיוכים זו לזו ולסובבים אותן. ליאור מספרת, תוך כדי ריקוד, שהיא באה בגלל אהבתה למוזיקה הערבית. "כל יום חמישי אני פה. בימי שישי אני במועדון 'החורבה', מה רע?" היא אומרת ונשאבת לתוך המון הרוקדים.

האולם עמוס. סמר, בת 29, רוקחת מחיפה, מחליטה לעזוב עם חברותיה. "אנחנו פחות משעה פה", היא אומרת בצאתה. היא כועסת על אחת החברות, שהחביאה את חפיסת הסיגריות שלה כשהבחינה שבן דודה נכנס למקום. "זה הרס לי את מצב הרוח. היא באה לבלות ובין היתר לשתות ולעשן, מה הבעיה? למה לעשות את זה בסתר? בגלל זה אני מעדיפה לבלות במועדונים יהודיים", היא מפתיעה. "פה זה משחק, לא אמיתי".

ואמנם, נראה שהפתיחות, הניכרת מבעד לאורות המעומעמים, אינה מלאה. סמר, למשל, מאריכה בהסבריה על יחסיה הפתוחים עם אביה ואחיה, ש"יודעים הכל על מעשי", אך מסרבת להצטלם.

4:30 לפנות בוקר. האולם התרוקן ועובדי המקום מרימים את הכיסאות לקראת שטיפת הרצפה. יחיא מתיישב. "אני יודע מה אני תורם לחברה הערבית - נורמה של חיים", הוא אומר, אך מיד מבקש להבהיר: "אני לא בא להילחם מלחמה חברתית".  

עוד באתר:
הגלגל"צ של המסעדות
הצגות שוות בחצי מחיר
העם דואג לבנקסי


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(5 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5