תכנון עירוני לא רשמי

יום חמישי 29 באפריל 2010 03:00 מאת: אסתר זנדברג

תערוכה של בצלאל המוצגת בימים אלה בברלין מציעה אפשרויות אחרות לתכנון עירוני בירושלים. מתברר שיש מה ללמוד גם מאיראן ומטורקיה

התכנון העירוני הריכוזי, הפורמלי, מותיר את תושבי הערים ללא כל השפעה על מרחב חייהם, ובמיוחד אם אלו קבוצות מוחלשות. מתכננים ואדריכלים שהבנתם את המרחב קלושה נותנים יד לכך בהתייחסם רק לצורה ומזניחים את התכנים שמאחורי הארכיטקטורה. בשל כך, תכנון המרחב בישראל הפך להיות אקט פוליטי שרשויות המדינה אוכפות על החברה בכללותה, ועל החברה הערבית בישראל בפרט - אומר האדריכל הישראלי-פלסטיני סנאן עבדאלקאדר, מרצה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל והמייסד וראש יחידת המחקר לארכיטקטורה א-פורמלית במחלקה.

בתערוכה של בצלאל, המוצגת בימים אלה באוניברסיטה לאמנות בברלין UDK, (עד 6 במאי) הוא מציג עבודות של סטודנטים ביחידה העוסקות במזרח ירושלים ומציעות אפשרויות אחרות לתכנון עירוני. תכנון המתקיים בקו התפר שבין התכנון הפורמלי לבין תהליכי בנייה ופיתוח א-פורמליים, ויוצר "מרחב שלישי". המרחב השלישי, מונח שטבע הסוציולוג הומי באבא, הוא מרחב היברידי, מרחב יוצר, אקטיבי, ש"אף שהוא חשוף לסתירות ולאי בהירות הוא מספק פוליטיקה מרחבית של הכללה, היוצרת זהויות חדשות ו'אתרים חדשים של שיתוף פעולה וערעור'".

תכנון הערים המודרני מלווה בביקורת ובאי נחת כמעט מראשיתו. ביישובים הערביים בישראל הוא גם משקף יחסים של כוח ושליטה בין כובש לנכבש. כפייתו על אוכלוסייה שאינה שותפה לערכיו היא חלק ממנגנון של כיבוש וגורמת לפגיעה בחיי היום-יום ולאובדן זהות, אומר סנאן. בעשורים האחרונים קמו במדינות במערב תנועות הקוראות ל"עירוניות חדשה", בהן תנועת מרחב הישראלית השותפה לכנס בסחנין ולסדנאות תכנון במסגרתו.

הניסיונות להחיות את העירוניות המסורתית הובילו עד כה למבוי סתום, לגרוטסקות של רחובות מפוחלצים בעיירות מצועצעות לעשירונים העליונים או במתחמי מגורים פסאודו-עירוניים בארץ. ייתכן שדווקא הישובים הערביים, האוצרים בתוכם עירוניות חבויה, רחובות מסורתיים, עירוב שימושים ופתרונות בנייה גמישים של פיתוח א-פורמלי - גם אם מכורח הנסיבות ולא מתוך בחירה - יצמיחו מתוך המשברים והקונפליקטים "יצירה בעלת ערכים, מקורית ומעניינת ויחזירו את האדם מהשוליים הנשלטים אל לב הארכיטקטורה".

רחוב באיסטנבול (תצלום: נמרוד שנקלבך, in+formal unit)

ביחידה שהקים בבצלאל מנסה סנאן להביא להכרה שיש תכנון שאינו רק ממסדי, שיש בו שכבה פורמלית, אבל גם מרכיב א-פורמלי המכיל "את המפה המנטלית ולא רק הקרטוגרפית". הפרויקטים של הסטודנטים המשתתפים בסטודיו מבוססים על שימוש בכלי תכנון מקצועיים והיכרות עם חוקי התכנון והבנייה הקיימים, ובד בבד הם משלבים בו "ידע מקומי". תושבים מקומיים ממזרח ירושלים השתתפו בגיבוש התוכניות בסטודיו בשנת הלימודים הקודמת ונכחו בהגשות הסופיות ובדיון, שהיה מרתק ומאלף. הסטודנטים חקרו גם מצבים אורבניים דומים באיסטנבול, טורקיה, שבה שהו לצורך המחקר. פרויקטים רעיוניים שתיכננו שם הוצגו בהגשות, מוצגים בתערוכה בברלין ונותנים פרספקטיבה נוספת על הנושא.

סתם פולקלור

במסגרת עבודתו המקצועית, סנאן הוא המתכנן של תוכנית האב "ירושלים מע"ר מזרח" מטעם רשות הפיתוח של עיריית הבירה. התוכנית חלה על שטח של כ-850 דונם משער שכם ועד שיח ג'ראח. היא נעשית בשיתוף תושבים כבר מתחילת הדרך, במטרה למנוע "גישה צורנית לתכנון בלי שבתוכה יהיו אנשים, ובמקרה של ירושלים זוהי אוכלוסייה פלסטינית שיש לה עמדה אחרת לנושא, שאיפות וצרכים שונים".

קיום עירוני מחוץ לגבולות המערכות הפורמליות חל על כל תחומי החיים, ממגורים ומסחר ועד חינוך ובריאות. זוהי תופעה גלובלית, אבל בד בבד גם מקומית הנשענת על תנאים יחודיים, מרחביים, טכנולוגיים ופוליטיים. בעולם התכנון נהוג לפטור את התופעה וסממניה כגיבוב או התפשטות בלתי מבוקרת, או להתייחס אליה כאל פולקלור, וכ"ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים" - הגדרות שהן בעצם צדו השני של אותו מטבע.

סנאן דוחה את הרומנטיקה של ארכיטקטורה ללא-ארכיטקטים והמיתוס של קסם הבנייה האותנטית והספונטנית לכאורה. הוא מאמין בתכנון, אבל טוען כי "אין די בתכנון הפורמלי כדי להתמודד מול תהליכי התכנון והבנייה המורכבים הנדרשים לאוכלוסיות מוחלשות". לפיכך ניתוח הבנייה הא-פורמלית חיוני להבנת תפקידו של המתכנן מול האתגרים האלה. הגבלות הבנייה שהטילה מדינת ישראל על אוכלוסייה פלסטינית במזרח ירושלים מנעו פיתוח פורמלי, אבל כדברי סנאן הן גם יצרו מצב שמאפשר פיתוח שאינו מבוסס על מפות, אסטרטגיות ועקרונות תכנון ועיצוב אדריכליים, ומספק פתרונות "יעילים יותר מאלה של המערכת הרשמית".

ההקשר הפוליטי של האדריכלות והתכנון שהיחידה לארכיטקטורה א-פורמלית הכניסה לזירה החינוכית בדלת הקדמית, מאפשר דיון בתכנון העירוני בכללו. בעבר, אומר סנאן, ישוב נבנה בהסכמה הדד

ית בין התושבים, היום צריך להכניס את זה לדפוסי התכנון, ואותם יש לפתוח לתופעות שלא תמיד נכללות בספר החוקים הקיים.

המרחב השלישי, אומר סנאן, הוליד דפוסי תכנון ובנייה א-פורמליים המספקים פתרונות לדילמות תכנוניות ואדריכליות רבות. הוא קורא לאדריכלים ומתכננים להתייחס לסוגיות שבדרך כלל הנטייה היא לזנוח אותן - הכרה בתכנון כזרוע של הממסד השלטוני, לזהות בו יחסים של כובש-נכבש במרחב, ולשתף בו תרבויות שאינן מערביות בשלבים מוקדמים של גיבוש תהליכי התכנון והדיון. כדי לנתח באופן ביקורתי את המציאות הפלסטינית והישראלית בעידן הגלובליזציה ולהתמודד אתה, "מן הראוי שאדריכלים יסמכו ידיהם על המרחב השלישי". התצלום הלוכד בפריים אחד את ההתנחלות פסגת זאב ואת מחנה הפליטים שועפט אומר הכל, פוליטית ותכנונית.

הבנת המרחב השלישי נטועה בעקרונות התכנון האיסלמיים, כפי שנוסחו בקוראן וגובשו במשך הדורות, אמר סנאן בהרצאה שנתן השבוע בכנס "מזרחה מכאן" בבצלאל. באופן מסורתי, העקרונות הללו היו מושתתים על היגיון פנימי, אחריות חברתית והבנת הסביבה הטבעית והאנושית. מאז נפילת האימפריה העותומנית, התכנון נותק מהגיונו הפנימי ונותר כצורה ריקה מתוכן וככלי לשליטה והסדרה.

לדבריו, איראן היא המקום היחיד שיש בו עדיין תואם מרבי בין המשטר, הדת, המקום וההיסטוריה שלו. גם באיסטנבול נותרו עקבות לאותו היגיון: בתוך כמה עשורים בלבד, אוכלוסייתה של איסטנבול צמחה מ-3 מיליון נפש ל-15 מיליון, בלי תוכנית מתאר קשוחה ואסטרטגיות מוכתבות, אבל עם "התארגנות והתמודדות יצירתית מול המצב". איסטנבול, שנראתה לי כתיירת לרגע כמו עיר שקורסת לתוך צמיחתה, היא בשביל סנאן דגם להפקת לקחים, ו"ללמוד כיצד יש לבסס את התכנון על תפישת המרחב כפי שהאוכלוסייה רואה אותו ולא כפי שהממסד רואה ורוצה להסדיר".

תגיות: אסתר זנדברג, בצלאל