התריסים זוכים לעדנה מחודשת בסטודיו כולה

יום שלישי 10 בנובמבר 2009 02:40 מאת: יובל סער

סטודיו "כולה", שהקימו שלוש בוגרות מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, זוכה למחמאות מאיטליה ומיפן בזכות חומרי גלם שנאספו מהדירה הישנה של סבתא

כאשר קרן תומר, עדי שפיגל ומירי ברסקין למדו במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, הן החלו לעקוב אחר דירות שנערכו בהן שיפוצים, מתוך רצון להשתמש בפסולת הבניין כחומר גלם לשיעורי הבית שלהן. מה שהטריד אותן יותר מכל היה לאן נעלמים תריסי הפלסטיק, אחד המרכיבים הידועים לשמצה של המרפסות בגוש דן.

"התחלנו לעקוב אחר המסלול של פסולת הבניין", מספרת תומר, "וגילינו שהשיפוצניקים לא מוכנים לתת לנו את התריסים, אלא רק למכור, מכיוון שהם מוכרים את מסגרות האלומיניום. מהשיפוצניקים עברנו למשחטות המתכת, שם ראינו איך מתעללים בתריסי הפלסטיק המסכנים, בועטים בהם ושוברים אותם. ביקשנו מבעלי אחת המשחטות את התריסים, ומכיוון שהוא צריך לשלם על פינוי הפסולת, הוא הסכים שניקח כמה שנרצה. באנו, העמסנו, וכך יצרנו לעצמנו חומר גלם חדש".

מאז, מספרת שפיגל, הן חיות בסטודיו בין ערימות של תריסים, שבדרכם להפוך למוצרים הם עוברים תהליכי מיון, צביעה וחיתוך, בסיוע מפעלים חיצוניים. בסופו של דבר הם נהפכו לסדרת רהיטים מפתיעה ומקורית המונה בינתיים שרפרף, כיסא ומתקן דיסקים, שמאופיינים באסתטיקה מינימליסטית ומוקפדת, בניגוד לתפישה המקובלת שלהם. המוצרים נמכרים בסטודיו שלהן במושב בית יצחק או ב"לעלא" בנמל תל אביב.

מירי ברסקין, קרן תומר ועדי שפיגל בסטודיו "כולה". עיצוב פשוט שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

אף שמדובר בחומר גלם ישראלי אופייני, תומר מדווחת על תגובות אוהדות שהגיעו אל הסטודיו מיפאן, מאיטליה ומצרפת, ומתברר שגם בארצות אלו משתמשים באותם תריסי פלסטיק. בארץ, היא מספרת, התגובה הראשונה למראה הכיסא היא פליאה ושאלות כדוגמת "מה, אפשר לשבת על זה?" ו"אני מכיר את זה, זה היה אצל סבתא שלי".

העיסוק בחומרים המקומיים בא לידי ביטוי גם בשמו של הסטודיו, "כולה" (kulla). "זה 'כולה' עיצוב תעשייתי'", מסבירה תומר בחיוך. "בסוף מבינים שזה הדבר הכי פשוט, הכי קטן, שלא צריך לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות". ושפיגל מוסיפה: "יש לפעמים תחושה בעולם העיצוב שהכל נורא רציני, נורא גבוה. בסופו של דבר זה עיצוב לאנשים, פשוט, בגובה העיניים, יום-יומי".

ברסקין מספרת שהמחשבה על פתיחה של סטודיו משותף עלתה כבר בזמן הלימודים, כשגילו שיש להן תחומי עניין דומים. לאחר שתומר ושפיגל עבדו כשכירות, הן החליטו להגשים את החלום המשותף. ברסקין הצטרפה מאוחר יותר: "יש לנו פחות או יותר את אותו הראש, אותו הטעם בעיצוב. בהתחלה בנינו תיק עבודות עם עבודות מזמן הלימודים של שלושתנו, ושמנו לב שלא פעם מי שלא הכיר אותנו וראה את תיק העבודות חשב שבן אדם אחד עשה שם הכל".

אולם מעבר לתחומי העניין המשותפים, הסיבה המרכזית לפתיחת הסטודיו המשותף היא הרצון להגשים חלומות שלהן ולא של אחרים. שפיגל: "בעיצוב תעשייתי בארץ אין הרבה מסגרות עבודה מעניינות למעצבים צעירים, שעושים בדרך כלל סקיצות, עבודה טכנית מול מחשב, דברים שפחות משכו אותנו. כשאתה עובד אצל מישהו אחר אתה מגשים חלומות של מישהו אחר, וזה מתחיל לבאס אותך באיזשהו שלב. רצינו ליצור מסגרת שתאפשר לנו לעשות דברים שמעניינים אותנו, שלנו, מההתחלה ועד הסוף. אנחנו לא תמיד יודעות מה הפרויקט הבא או מאיפה יבוא הכסף. אנחנו אומרות שנשחק עם מה שמעניין אותנו, ומשם זה כבר יסתדר". תומר: "זו גם הסיבה שהיה לנו חשוב לפתוח את הסטודיו כמה שיותר קרוב לסוף הלימודים, כדי לשמור על אווירת היצירתיות, החדשנות והתעוזה".

כל אחת חזקה במשהו

לדברי שפיגל, "היה לנו חשוב לשמר את המסגרת מהלימודים. זה מאוד מפרה, אתה לא עובד בוואקום. זה משהו שבכלל מאפיין את המחזור שלנו. עד היום כשיש לנו רעיון או סקיצה אנחנו שולחות אותן קודם לחברים מהלימודים ושואלות מה דעתם. מה שלא אומר כמובן שאין לנו לקוחות חיצוניים. משם בא הכסף".

 שרפרף וכיסא בעיצוב "כולה". ערימות התריסים הפכו לסדרת רהיטים מפתיעה

כדוגמה לפרויקט חיצוני, הן מספרות על מיזם של החברה לפיתוח קיסריה בגן הפסלים שבחורשת פסיפס הציפורים ביישוב, שאיגד 12 אמנים מתנדבים מהקהילה עם 12 קבוצות של שחקני גולף, גני ילדים, תלמידי בי"ס ועוד - שתיכננו ספסלים מפסולת תעשייתית של פארק התעשייה בקיסריה. "הלכנו לכל המפעלים כדי לראות מה יש, עם מה אפשר לעבוד, מה יהיה עמיד, מה לא רעיל, מה ידידותי לעבודה לילדים וכן הלאה", אומרת תומר. "כל קבוצה הכינה כמה סקיצות ואנחנו תירגמנו אותן לסקיצה מקצועית. ניסינו כמה שפחות להגביל אותם. זה לקח תשעה חודשים והתהליך כולו היה מאד מרגש.

"ככלל, זו דוגמה טובה להבין מה מעניין אותנו - יותר חומרים ושיטות עבודה, ולאו דוקא מוצר סופי. עד היום עוד לא קרה שמישהי באה ואמרה 'אני רוצה לעשות טבעת או שולחן חדש'. עם זאת, לכל פרויקט יש אחראית, שמרכזת, סוגרת קצוות, דואגת לתיאומים ומנהלת".

בסטודיו שמורכב רק משלוש בנות לא נוצרים מתחים?

שפיגל: "להיפך. כוח נשי, לא? בגדול, כל אחת מביאה משהו קצת אחר, יכולות אישיות. מירי ואני חזקות יותר בפרטים, בטיונינג, בקומפוזיציות. קרן חזקה יותר בתחום הטכני, במחשבים, בכל מה שקשור לנגרות, במדידות. כשהיא היתה בחו"ל ואנחנו היינו צריכות לנסר זה פשוט לא יצא אותו דבר".

תגיות: יובל סער, מירי בסקין, סטודיו כולה, עדי שפיגל, עיצוב תעשייתי, קרן תומר