אמנות

עדכנו אותנו




דאגלס גורדון בתל אביב: מפגש אינטימי ועוצמתי

יום שני 28 בינואר 2013 11:36 מאת: הילה שקולניק-ברנר

התערוכה המקיפה והעוצמתית של דאגלס גורדון מעידה על הכיוון השאפתני של מוזיאון תל אביב



פרסומת

את התערוכה של דאגלס גורדון ראיתי עוד בטרם נפתחה, בליווי הדרכה משעשעת של האמן עצמו, סקוטי חסר מעצורים נטול חשיבות עצמית ובעל חוש הומור, חובב כדורגל, אוכל ואלכוהול. ולמרות שהתערוכה אפילו לא עמדה עדיין לגמרי, היא הצליחה להותיר חותם עז. 

» "אני גם... דאגלס גורדון" - לכל הפרטים
» רימה ארסלנוב ורועי מרדכי מציגים

התערוכה מתפרשת על פני שבעה חללים בשני בניינים. זהו צורך טכני, הנובע מגודלה, אך החלוקה הטכנית הזאת משרתת היטב היבטים מדיומליים ומאפשרת להתבונן על מכלול אמנותו של גורדון כפרקים העומדים בפני עצמם: עבודות צילום, וידאו, טקסט ואף פיצ'ר שלם. התערוכה, שאצר עמי ברק, יומרנית בהיקפה, אך אינה מונומנטלית. היא אינה יוצרת תחושה רטרוספקטיבית, למרות שהיא מקיפה מאוד, ומציגה מעבודות מוקדמות ביותר עד עבודות עכשוויות.

ההיקף עוצמתי, אך יש בה גם את האפשרות למפגש אינטימי וקרוב, המייצר אנרגיה מרתקת. כך או כך היא מעידה על כיוון שאפתני ותובעני שאליו הולך המוזיאון, החורג מהצגה בנאלית של תערוכה.


דאגלס גורדון, "שחק מת, זמן אמת", 2003, ניו יורק

שתי נקודות הקיצון של התערוכה, ההתחלה והסוף, מצויות באולם התחתון באגף החדש ובאגף האמנות האימפרסיוניסטית בבניין הישן. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. "אני גם... דאגלס גורדון" נקראת התערוכה, שבמרכזה עומד ה"אני" על פניו הרבות, אוטוביוגרפיה מורחבת של האמן, על מי שהוא, מי שאולי היה רוצה להיות ואיך שהוא נתפס. רוברט לואיס סטיבנסון, הסופר הסקוטי שחיבר את "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", מלווה תמטית את התערוכה ומשמש גם השראה לכותרת שלה. וכך, בין המסכים התלויים באולם התחתון המרשים, שעליהם מוקרנות עבודות הווידאו האיקוניות של גורדון, ובין אולם האמנות האימפרסיוניסטית, שבו תלויים בצפיפות 360 תצלומים, כולם מטופלים על ידי האמן, מתקיים המרחב הקונספטואלי של התערוכה.

"אני גם הייד", נקראת העבודה המונומנטלית שבמסגרתה מוצגים מאות התצלומים, רובם בגדלים קטנים, של דימויי אוכל, שתייה, ילדים, קצת סקס, משחקי תפקידים ודמויות משמעותיות יותר ופחות בחייו של גורדון, וכל צילום עבר מסגור וטיפול של האמן. זהו כמעט יומן אישי מצולם, הר געש של אנרגיה אצורה, דיוקן עצמי החושף את אובססיות האמן ומייצר שיח ונרטיב. דרך הטיפול בתצלומים עושה גורדון טרנספורמציה למדיום, מצילום לרישום, קולאז', מיצב וכו', תהליך אבולוציה שמשתנה ומשמר אנרגטית את תהליך היצירה ובעיקר את האדם מאחוריה. גורדון אומר כי בדימויים אפשר לגלות עשן, ערפל, מיסוך - אלמנטים שונים שהוא מפזר כדי להיות בסופו של דבר הוא עצמו. התצלומים הקטנים הם הזדמנות לחשיפה ולהחצנה - הם מלאי תשוקה לאוכל, אלכוהול וסקס, יש בהם הומור וישירות.


דאגלס גורדון, "זידאן: דיוקן למאה ה-21"

וכך, כמו שהוא הייד במיצב התצלומים, בעבודות הווידאו הפיוטיות בחלל הכניסה הוא גם ד"ר ג'קיל. כל אחת מהעבודות מוקרנת על גבי כמה מסכים, בגבהים שונים, בקומפוזיציה בלתי שגרתית להקרנה. כל אחד מהמסכים מספק נקודת מבט ונקודת זמן שונות. התלייה, שאינה ישרה ופרונטלית כמקובל, מייצרת דינמיקה של הליכה לצד וסביב הדימויים המוקרנים ויוצרת חוויה אקטיבית ורבת משמעות.

בולט בעבודות העניין של גורדון בפרספציה ובסוגיות מוסריות, של טוב ורע, צניעות וכוחנות, תאווה וענווה, חיים ומוות. "פסיכו ב־24 שעות" היא עבודה איקונית שבה סרטו של היצ'קוק מוקרן ללא פסקול כשבכל שנייה מוקרנים שני פריימים במקום 24, מה שמותח את הסרט כולו ל־24 שעות. ההאטה הופכת את הסרט לרצף של תמונות העומדות כל אחת בפני עצמה. תהליכי זמן ומדיום הופכים להיות העיקר במקום העלילה, והמציאות הופכת למעורפלת. הסרט הופך להיות חומר לשימוש משני, והמדיום כולו עובר טרנספורמציה.

התקריבים וערפול הזמן והתהליכים מצויים בלב העבודה הפיוטית "שחק מת, זמן אמת", מ־2003, שההתכתבות שלה עם העבודה "הנרי המורד" מ־2011 מעניקה לחלל את מלוא עוצמתו. ב"שחק מת" נראית פילת קרקס, שאומנה לשחק מול המצלמה, משוטטת בגלריה גגוזיאן. הפילה מוקרנת על גבי שני מסכים ומוניטור אחד בתקריב, בזוויות לא שגרתיות. מבצעת סדרת פעלולים היוצרים את התחושה שהיא מתכוונת להתאבד. הפילה קורסת, נופלת, פוסעת סביב, נסוגה, מתחננת ועושה עצמה מתה. נוצרת קרבה שמקורה בסיטואציה הקיצונית שבה מצויה החיה העצומה, המבויתת, בלב גלריה עכשווית, הולכת ומתה לנגד עיני הצופים. מלאכותיות הסצנה אינה גורעת מן הרגשות שהיא מעוררת, מהתחושות הקיצוניות שהיא מעלה, הפחדים והחרדות. על המוניטור הקטן נראית בתקריב עין הפילה, אף היא תורמת כמובן לקרבה הנוצרת בין החיה לצופים.


דאגלס גורדון, "הנרי המורד", 2011

גורדון מרבה לעסוק בחיות בעבודותיו. זוהי מטאפורה המאפשרת להשליך חרדות, מאוויים והרהורים על אנושיות בכלל. ההצבה בתערוכה של עבודה זו, כחלק ממכלול, מעניקה לחיה היבטים אנושיים נוספים. הקישור הוויזואלי והתמטי הנוצר עם העבודה "הנרי המורד", המוצבת בסמוך, מייצר נרטיב מהפנט ממש. העבודה נעשתה בהשראת הסרט "מרד הנעורים". הקטלוג מציין כי היא מבוססת על סצנות מהתסריט המקורי שמעולם לא צולמו. בעבודה מככב השחקן הנרי הופר, שאביו, דניס, השתתף בסרט המקורי לצד ג'יימס דין. "הנרי הופר נראה בו כשהוא מקשקש בטושים אדומים על גופו העירום וכמו פוצע את עצמו - מצליף־מצייר בטרנס קתרטי הכורך סבל בהתענגות - ואז כמו ניצת מבפנים ועולה באש. העבודה מציעה התבוננות בגוף כמרחב של השלכה, ומעידה על משיכתו של דאגלס גורדון לקעקועים, שבהם כיסה את גופו שלו".

הקרבה בין הגוף הרוקד והנצבע בפסי דם אדומים לזה של הפילה הנעה באטיות מייצרת נקודות מבט מכופלות. לכף הרגל הכבדה של הפילה עונה רגלו של השחקן העירום, הגוף הגמיש עונה לגוף הכבד, והתשוקות, המאוויים, הפחדים והאנרגיות נארגים זה בזה ומייצרים חוויה אנושית טוטאלית.

בחלל אחר מוצגת העבודה "זידאן: דיוקן למאה ה־21", פיצ'ר של ממש שנעשה בשיתוף פעולה עם פיליפ פארנו, המשלים בעיני את המפגש בין הפילה ובין הנרי הופר, בלכידה ובידוד של ניואנסים, תנועות, מבטים והתנהלות של אדם אחד, מפגש סינקדוכי המייצר משמעות גדולה מסך מרכיביו. נדמה לי כי אפשר לומר זאת על התערוכה כולה.


דאגלס גורדון, "פסנתר כנף בייבי שרוף"

» דאגלס גורדון, "אני גם... דאגלס גורדון". עד 25.5. מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27, תל אביב. שעות פעילות: א' סגור ב', ד' 16.00-10.00 ג', ה' 22.00-10.00 ו' 14.00-10.00 שבת 16.00-10.00.





תגיות: אני גם... דאגלס גורדון, הילה שקולניק-ברנר, מוזיאון תל אביב, מוזיאון תל אביב לאמנות

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5