אמנות

עדכנו אותנו




לאה ניקל וחן שיש: דיאלוג-דואט

יום שישי 22 באוקטובר 2010 03:00 מאת: סמדר שפי, גלריה

התערוכה המצוינת של לאה ניקל וחן שיש במוזיאון אשדוד יוצרת דואט בין שתי האמניות שלמרות פער הגיל הגדול, יש קשרים חזותיים ומנטליים רבים ביניהן



חן שיש, "שדרה", 2010

פרסומת

"במרחק השחור", התערוכה המשותפת ללאה ניקל וחן שיש, היא אחת התערוכות המעניינות יותר מהבחינה האוצרותית שנעשו כאן בשנים האחרונות. צירוף שתי האמנויות, ההשוואה והנכחת הזיקה ביניהן יוצרים תערוכה מצוינת, שמאפשרת מבט לא רק בעבודות המרתקות שלהן אלא על בזיקת הישן לחדש, באופן שבו נהפך ה"עכשווי" למולך שלא מעט ערכים חשובים מוקרבים למענו.

עם זאת, חשוב לומר שהתערוכה מוצלחת למרות מבנהו של מוזיאון אשדוד, שכל הגדרה שלו כפחות מנורא תחטא לאמת. קשה להאמין שמדובר במוזיאון שנבנה מראש, לפני שנים אחדות, באופן ייעודי לאמנות. בעת הירידה במדרגות וההיתקלות בקירות החוסמים מבטים ובאינספור החומרים המשמשים בו, אי אפשר שלא לתהות על הדמיון בינו לבין שרטוטי בתי הסוהר המפורסמים של ג'ובני בטיסטה פיראנזי שנעשו במחצית המאה ה-18 והיו מקור השראה ונושא לדיון בסרטים וספרים שונים (בהם "לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר" של מישל פוקו, שפורסם באמצע שנות ה-70).

בתוך המבוך הזה יצרה האוצרת נעמי אביב דיאלוג-דואט של שתי האמניות. ניקל, שהלכה לעולמה לפני חמש שנים, היתה מבוגרת משיש ביותר מ-50 שנה (בקטלוג מצוין גם שהשתיים לא נפגשו מעולם) וצמחה ממורשת תרבותית שונה. למרות זאת, ההקשרים החזותיים והמנטליים ביניהן רבים מאוד.

מבחינות רבות, התערוכה חשובה וחיונית להערכת האמנות שהותירה ניקל הרבה יותר מאשר לזו של שיש. התחושה ההולכת ומתחזקת כמעט לאורך כל התערוכה היא שלניקל נגרם עוול מתמשך. הזיהוי הכמעט בלעדי שלה עם העבודות הצבעוניות הגדולות, שהפכו זה מכבר לאביזר דקורטיבי בחדרי מגורים רבים של מי שהפרוטה מצויה בכיסם, הוא כמעט מוחלט. במשך השנים נוצר הרושם שניקל יצרה אמנות שאיפשרה לרוכשים להתהדר בציור אבסטרקטי לא נשכני, שלמעמדו תרמה תרומה מכרעת דמותה מעוררת ההערכה של האמנית, שכונתה "הגברת הראשונה של הציור הישראלי המופשט", כפי שמזכירה אביב; כלומר, כינוי שמדיף ממלכתיות מכובדת. הרטרוספקטיבה של ניקל שהוצגה במוזיאון תל אביב באמצע שנות ה-90 (ונאצרה על ידי האמן והאוצר מיכאל סגן כהן, שמת ב-1999) היתה צפופה מדי מבחינת התלייה והיתה בעיקר בבחינת הצדעה לניקל כפי שהיתה מוכרת.


לאה ניקל, ללא כותרת, 1994

אביב בחרה לכלול בתערוכה הנוכחית עבודות מעניינות הרבה יותר. ניקל המוצגת כאן צוללת למרחבי תודעה, יוצרת עבודות קטנות שהן מצבים של חיפוש, כמו, ללא כותרת מ-1985 (40x45 ס"מ), שתי עבודות ללא כותרת בשחור וורוד מ-1994 (30x55 ס"מ כל אחת).

החיבור בין העבודות האלה לעבודות של שיש הוא כזה שהצופה נדרש להתקרב ולהסתכל בשם האמנית כדי לדעת מי היוצרת. אלו עבודות שהיה חשוב להציג והן שונות מאוד גם מההגדרה שאביב משתמשת בה לתיאורה של ניקל כמי ש"לא התקשתה לסבר את העין, לכבוש לבבות ולהשרות תחושה של קיץ נצחי על יותר ויותר קירות בבתים ישראליים". ניקל בציורים הכהים אינה מתאימה עצמה לכל עין אלא מכוונת ישר ללב, לחרדות, ואם נעדיף מושגי מזג אוויר - אזי לחורף נצחי.

הבחירה בצבע השחור כחוט שני בתערוכה יוצרת בהכרח הקשרים רחבים מאוד בתוך האמנות המודרנית. "הריבוע השחור" של מלוויץ מ-1913 עולה על הדעת כדוגמה ראשונה לשחור בציור מודרני. יצירתו של מלוויץ, מאבות האוונגרד הרוסי, נחשבת ליצירה שבה הובאה האמנות חזרה למעין מקום ראשוני, צירוף של רוח מודרנית ורוחניות מיסטית, ששתיהן רלוונטיות מאוד לעבודות של שיש, וגם - כך מתברר - של ניקל.


חן שיש, "ברוס לי בא ממשפחה טובה", 2010

למראה גוף העבודות של ניקל נוצרת תחושה שהיא יצרה בשני קווים מקבילים - בין ציור נעים לעין ו"קיץ נצחי" למשהו קשה יותר, סימפטי פחות אך מרתק בהרבה. גם כאן אפשר היה לוותר על כמה מהעבודות של ניקל; לדוגמה, ללא כותרת מ-1990 (170x170 ס"מ), או ללא כותרת (מחווה לוואן גוך) מ-1990 (120x120 ס"מ). חלק התערוכה המוצג בקומה התחתונה של המוזיאון הוא כולו עודף. מוצגות בו שתי תערוכות נוספות (אוסף קבוע ותערוכה של דן ריזינגר), ששתיהן ניבטות מתוך החלל שבו מוצגות העבודות של ניקל ושל שיש ומפירות את השקט הנדרש להן.

עוטפת ומאיימת

בעבור שיש, מהאמניות המעניינות והמרגשות שפועלות בארץ בעשור האחרון, התערוכה מספקת הזדמנות להציג עבודות חדשות ולקבל הקשר באמנות הישראלית. שיש, שהרקע התרבותי שלה שונה מזה של מרבית אמני הזרם המרכזי הישראלי (כלומר, חילוני-אשכנזי-בורגני), מרחיבה את מעגל הקונטציות ואת המעגל הצורני הישראלי בלי ליפול למלכודות "אתניות" (ומעניין לחשוב על חלק מעבודתה בקשר ליצירתה של מאירה שמש).

האופן שבו עבודותיה של שיש מרובדות בדימויים המתקשרים לאמבלמות אריסטוקרטיה אירופיות, כמו הנשרים עם הכתרים, וכן לסמלים המתקשרים למזרח הקרוב והרחוק כמו העיניים, ובכך נמנעת קטגוריזציה קלה ומיידית של יצירתה למגירה זו או אחרת.

בחדר קטן אחד בתערוכה מרוכזות עבודות שבהן השימוש בזהב רב במיוחד (הוא חוזר בעבודות רבות של שיש) והתוצאה מרהיבה. החדר הזה גם מחדד את ההבדל בין ניקל לשיש: לעומת ניקל שצמחה מהמודרניזם, ביצירתה של שיש בולט ממד בארוקי, ממד של פאתוס הדר בכפיפה אחת עם אמנות אקספרסיוניסטית. היא אינה חוששת מעוצמתו של הזהב אלא עושה בו שימוש שמעלה על הדעת את התפקיד שלו כמסמן טרנסצנדנטיות באמנות ביזנטית, כחומר המשמש צורת חיבור לעולמות רוחניים. עבודות כמו "ארובת עין" מ-2010 (אקריליק וקולאז' על נייר פרגמנט, 21x30 ס"מ) או "ברוס לי בא ממשפחה טובה" מ-2009 (אקריליק וקולאז' על נייר, 39x57 ס"מ) מרהיבות.

העבודות הגדולות של שיש, המכסות קירות שלמים, עוטפות את הצופה ומאיימות עליו בעת ובעונה אחת. דימויים ממיתולוגיות כמו עורבים או כתרי זהב מודגשים במשטחי ציור גדולים ודרמטיים שבהם מחוות היד הרחבות והבטוחות של שיש בולטות לעין. מהעבודות האלה עולה תחושה של מאבק, בעיקר בזמן ובהיותו מוחק כל חוויה ישירה וצורבת.

לעתים נדמה שמי שחסרה בתערוכה היא אביבה אורי. אילו היתה משתתפת, היא היתה משלימה בכך משולש אמניות שנוגעות בליבה, בגלעין של קיום, ומתחבטות ויוצרות אמנות שהדחיפות וההכרחיות שלה הן מוחשיות.

"במרחק השחור" - לאה ניקל וחן שיש. אוצרת אורחת: נעמי אביב. מוזיאון אשדוד לאמנות (מרכז מונארט, דרך ארץ 8). שעות פתיחה: יום שני, רביעי וחמישי, 10:00-16:00; יום שלישי, 10:00-20:00; יום שישי ושבת, 10:30-13:30. עד ינואר 2011





תגיות: חן שיש, לאה ניקל, מוזיאון אשדוד לאמנות, מוזיאון אשדוד לאמנות - מרכז מונארט, נעמי אביב, סמדר שפי

(18 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5