אמנות

עדכנו אותנו




אמנסיפציה: סצנת האמנות הפלסטינית פורחת

יום שישי 23 במרץ 2012 07:00 מאת: נטע הלפרין, עכבר העיר

יותר ויותר אמנים פלסטינים לומדים בבצלאל, זוכים בפרסים בינלאומיים, מוכרים עבודות לגוגנהיים ומציגים ברחבי העולם. רק בגלריות הישראליות עוד לא השתכנעו שהגיע הזמן לרדוף אחריהם



אמנות שלא הכרתם

עבודה של מיכאל חלאק

פרסומת

רטרוספקטיבה מקיפה של וליד אבו שקרה מוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב לצד תערוכתו של מיכאל חלאק הצעיר; תערוכה של שריף וואכד בגלריה שלוש ננעלה לפני שבוע; ובסלון יפו לאמנות פלסטינית נפתחה תערוכה של אמנים צעירים, יהודים וערבים. יש מי שיגדירו את נוכחות האמנות הפלסטינית בעיר כטפטוף רציף ויציב, ועדיין – סביר להניח שגם כחובבי אמנות ופוקדי גלריות, רובכם לא שמעתם את השמות האלה. האמנות הפלסטינית זוכה בשנים האחרונות להתעניינות בינלאומית חסרת תקדים, אז איך זה שכאן לא רואים את זה?

» פיראס מוקרקר מתעד את חיי הלילה בגדה

פיקאסו ברמאללה



אם מיהו פלסטיני היא כשלעצמה שאלה שגוררת גמגומים, אז מהי אמנות פלסטינית היא עניין מסובך עוד יותר. יש הבדל מהותי בין אמנות שמציגים פלסטינים מעבר לקו הירוק, ובין מה שנקרא "האמנים הפלסטינים של 48’". את האמנים של 48’ נהוג לחלק לדור הוותיק של ציירים ופסלים, שהתחילו לפעול בשנות ה־70 וה־80 (כמו עבד עבאדי, ח’ליל ריאן ואיברהים נובאני), ולדור הצעיר שהחל לפעול אחרי הסכמי אוסלו, ומונה היום יותר מ־200 בוגרי בתי ספר לאמנות, שעוסקים בעיקר במיצב, בצילום, בווידאו ארט ובמיצג. העשור האחרון מתאפיין בקפיצה משמעותית במספר הסטודנטים הפלסטינים בבצלאל, במדרשה, במכללת אורנים ובבתי ספר ישראליים אחרים. בהתאמה, גדל מספר האמנים הפלסטינים שפועלים בתל אביב ושזוכים לתשומת לב ארצית ועולמית.


מקבלים הערכה. עבודה של מיכאל חלאק, זוכה פרס רפפורט 2011

אחד הגורמים המשמעותיים לקפיצה הזו הוא הגלריה באום אל פחם, שהוקמה ב־1996 על ידי האמן והאוצר סעיד אבו שקרה. האחים סעיד, וליד, עסאם ז”ל ופריד אבו שקרה הם סוג של משפחת בנאי של האמנות הפלסטינית. הגלריה באום אל פחם היתה למקום המפגש המרכזי של אמנים יהודים ופלסטינים, והיא מטפחת בעקביות אמנים מבטיחים כמו פאטמה אבו רומי, כוכבת עולה בשמי האמנות הפלסטינית. הצלחת הגלריה, שעתידה להפוך למוזיאון, נתנה דחיפה מסיבית לגלריות נוספות בנצרת ובטאמרה, לגלריית בית הגפן בחיפה ולגלריית אל חוש במזרח ירושלים. “בכל שבת הגלריה מפוצצת מבקרים”, מספר פואד אגברייה, אמן שעובד בגלריה באום אל פחם, “זה מתחיל להיכנס לכל בית, ומייצר שינוי תודעתי בחברה, שעד לאחרונה לא ראתה באמנות מקצוע שלגיטימי להשקיע בו זמן ואנרגיה”. גורם משמעותי נוסף הוא המכינה לאמנות שנפתחה במנשר לפני שלוש שנים, ביוזמת עדנה פסט ובשיתוף ד”ר טל בן־צבי, מומחית לאמנות פלסטינית וישראלית. בימים אלה נפתחת מכינה דומה במכון לאמנות באורנים. “בקרב הצעירים חילחלה ההבנה ששדה האמנות בונה זהות, ושהם צריכים להתחיל לפעול גם בו כחלק מהמאבק על הנוכחות שלהם”, אומרת עידית לבבי־גבאי, אמנית ומרצה במכון.

כמו כל רעיון תרבותי או פוליטי נפיץ שמנסה לפרוץ, גם האמנות הפלסטינית מצאה מפלט זמני ברשת. “האמנים הפלסטינים גילו את האינטרנט”, מספר דני בן שמחון, מאוצרי התערוכה “לחם ושושנים”, “הצגת העבודות שלהם במרחב הווירטואלי פתחה להם הרבה דלתות בארץ, ברשות וגם במדינות ערב. רבים מהם מציגים היום גם במרוקו, בירדן ובדובאי”. הפריחה האמנותית לא פסחה על השטחים שמעבר לקו הירוק, בעיקר בעקבות הצלחתה של האקדמיה הבינלאומית לאמנות ברמאללה, שהופכת בעקביות לאחד המוקדים המשמעותיים לאמנות פלסטינית ובכלל. לאחרונה זכתה בחותמת רשמית להכרת העולם המערבי בפועלה, כשאירחה במשכנה יצירה של פיקאסו.

מתוך הרטרוספקטיבה לוליד אבו שקרה המוצגת באום אל פחם ומוזיאון ת"א במקביל

דראג בין עצי הזית



למרות כל זאת, האמנים הפלסטינים עדיין סובלים מקשיים שמרחיקים אותם מעמדה משמעותית בשוק האמנות המקומי. “למרות נוכחות של אמנים פלסטינים בתערוכות קבוצתיות או בתערוכות יחיד, לא תמצאי כאלו שמחזיקים במשרות אוצרות, ארכיון או ניהול מוזיאונים”, אומר בן שמחון, “אף על פי שרבים מהם סיימו בצלאל, לא תמצאי מרצים לאמנות. הרבה מהם עוסקים בזהות ובנכבה, ומה לעשות, קשה לבלוע את זה. אפילו בתל אביב”.

לפני שמדביקים להם את הנכבה וסוגרים את הבאסטה, כדאי לעיין בתערוכות שהתקיימו כאן בכל זאת בשנים האחרונות. האמנות הפלסטינית העכשווית עשירה ומתוחכמת מאי פעם; אלה לא הכרזות הישנות של ילד זורק אבן על טנק, ולא רק שדות בור ועצי זית. אניסה אשקר, פלסטינית ילידת עכו ובוגרת המדרשה, שמתגוררת בתל אביב, יוצרת מיצגים שהוצגו בארץ ובעולם, אך המיצב המשמעותי ביותר הוא פניה שלה; בכל יום מעטרת אותם אשקר בכיתוב קליגרפי בערבית, משירים של מוחמד דרוויש ועד שורות מספריו של מוחמד אל־מגוט. “זה מזמין תגובה”, היא אומרת, “רציתי לתת לאנשים להגיע דרכי, דרך הגוף שלי”. בשונה מפניה של אשקר, שתובעים שנכיר בפלסטיניות שלה, הדיוקנאות העצמיים של מיכאל חלאק עסוקים דווקא בניסיון “לעבור” בחברה המודרנית, בלי להיות מסומן כ”אחר”. חלאק, יליד חיפה וערבי־נוצרי בסביבה מוסלמית, סוג של אחר תמידי, מתבאס מההתייחסות העיקשת לממד הפוליטי בעבודות שלו. “בתחילת הדרך היו לי כמה עבודות פוליטיות מובהקות, אבל די מהר הרגשתי שזה קל מדי. גם כשאתה מתכוון לומר משהו אישי, תמיד מדביקים את העניין הפוליטי. כבר לא אכפת לי, אני פשוט רוצה להתנתק מזה. אנחנו חיים את המאבק והדיכוי, כמה אפשר ללעוס את זה?”.

לעומתם, רפאת חטאב היפואי, חבר בקולקטיב אלפרד, משתמש בהומור אירוני ופרוע, כזה שגם לקולגות הפלסטינים עוד אין מושג איך לאכול. בעבודת הווידאו “ללא כותרת” מ־2009 נראה חטאב כשהוא שואב מים בדלי ומשקה באריכות עץ זית, לצלילי שיר געגועים של אחמד כעאבור הלבנוני. “אני עזבתי מקום”, חוזר הפזמון, ומעלה בזיכרון את הדימוי המסורתי של עץ הזית כסימן לגן העדן שלפני הנכבה; אך כשהמצלמה מתרחקת נראה שחטאב ועץ הזית עומדים דווקא במרכז כיכר רבין, והמים שמשקים את העץ מגיעים מהמזרקה הסמוכה. “באינסטליישנס שלי אני מופיע בשלל זהויות שמרכיבות את הזהות שלי – מיעוט פלסטיני בישראל ומיעוט קווירי בתרבות הפלסטינית”, מסביר חטאב, שמשתמש גם בדראג ככלי לביצוע פרפורמנס פוליטי, כשהוא מופיע ככלת פלסטין, עם מחשוף שממנו מציצות שערות החזה.

טבע דומם של מטוסי F16



אבל גם מי שמנסים לברוח עד כדי דראג מהזיהוי עם המאבק הפוליטי, מוצאים את עצמם יוצרים אמנות פוליטית, או שלפחות נתפסת בעיקר ככזאת. “ככל שהביטחון שלהם עולה ביחס לציבור בישראל, כך העבודות שלהן נעשות יותר בוטות”, טוענת טובה אוסמן, בעלת גלריית טובה אוסמן, “אבל יש גם כאלה שמנסים לברוח מהנושא, לרוב ללא הצלחה”. “אני מקנא באחי”, מודה פריד אבו שקרה, אמן, אוצר, חוקר ומרצה, כשהוא מתייחס לרטרוספקטיבה שאצר עבור אחיו וליד, שבה מופיעים רישומי נוף עגמומיים, “הוא מסוגל לצייר נוף טהור, אמנות לשם אמנות. גם אני מצייר את נופי הארץ, אבל משום מה תמיד מרחפים ברקע מטוסי F16. האמנות הפלסטינית עוברת תהליך משמעותי בשנים האחרונות. בעבר דגלנו בדו קיום, אבל פה במדינה דיאלוג הפך למושג פלקטי שדורש ספונסר, ואם אין ספונסר אין דיאלוג. היום אנחנו באים לקיים דיון בין שווים”.

בשלב זה נראה שסצנת האמנות בתל אביב לא לגמרי בשלה לדיון שמציע לה אבו שקרה. “יש התעוררות בממסד וזה מורגש”, הוא אומר, “אבל הדרך עוד ארוכה”. גם הממסד היהודי מכיר בחוסר הפרופורציה. “בטח שיש כאן בעיה”, טוען בן שמחון, “יש הרבה אמנים יהודים שהם לא גאוני הדור, ובכל זאת רבים מהם מציגים, לעומת אמנים פלסטינים מבריקים ומוערכים, שלא רואים מחוץ לאום אל פחם”. יוצאי דופן הם אמנים כמו שריף וואכד, שבעבר הציג במוזיאון ישראל ושיצירותיו נקנו על ידי האוספים החשובים בעולם, ובהם זה של גוגנהיים. אבל גם התערוכה שלו הוצגה כאן בגלריה שלוש, שידועה בתערוכות שיוצאות מהקומפורט זון. “הדיאלוג בין וואכד לשלוש מתקיים שנים, מאחר שהעשייה שלו מבריקה, והביקורת שהוא מעביר על שני הצדדים בסכסוך חריפה ועדיין מדויקת ולא מתלהמת”, מסבירה בעלת הגלריה, נירה יצחקי, “בעיני עשייה של גלריה מצריכה נקיטת עמדה, יציאה מהמקום של תצוגה אוטומטית ואסתטיקה גרידא. זו עמדה לא קלה, ולכן לא הרבה גלריות נוקטות בה”.

האמנים נהפכו לידוענים


ואכן, למעט גלריות כמו שלוש וטובה אוסמן, שמקפידות להתעדכן בסצנת האמנות הפלסטינית ולתמוך בה, הגלריות המובילות בעיר לא מעורות בנושא. “זה מצב שמאפיין את היחס לאמנות בכלל, אבל בוטה ביותר ביחס לזו הפלסטינית”, טוענת אוסמן, “אין סקרנות להציג את מי שלא קיבל לגיטימציה. האמנים נהפכו לידוענים”. “מפעם לפעם אני רואה דברים טובים”, מתנגד גלריסט בעל שם, “אבל לרוב נתקלתי בעבודות סתמיות, ובשבילי השאלה של זהות לאומית משנית לטיב העבודה”. גם כשהדיאלוג מתרחש, טוענת אוסמן, הוא נגוע לא פעם בחוסר כנות. “הישראלים נורא מתחנפים לערבים”, היא אומרת, “ובשדה האמנות עוד יותר. הדיאלוג מאוד לא נקי, ודווקא זה חוסם אפשרות לשיתוף פעולה אמיתי”.


רק מי שקבל לגיטמציה. "The Battle of the Camel", שריף ואכד בגלריה שלוש

הם עצמם דווקא לא דורשים אפליה מתקנת. “אני מת שישפטו אותי כאמן”, אומר דוראר באכרי, צייר צעיר ומבטיח, שמתגורר ברחוב צ’לנוב ומרבה לצייר את העובדים הזרים ואת התחנה המרכזית הישנה, “אבל אני מרגיש תמיד יחס חשדני ולא ענייני. הציעו לי לא פעם להשתתף בתערוכות, כשברור היה שרוצים אמן פלסטיני בשביל האמירה. בעיני הקטגוריה הזאת מרדדת לחלוטין. זו אחת הסיבות שאחי עבר לגרמניה, והיום הוא פסנתרן מצליח”. הסיבה לכך שבאכרי לא עוזב חושפת את מעגל הזהויות המתעתע שבו לכוד האמן הפלסטיני. “אני יותר צבר, מה לעשות”, הוא מסביר בחיוך, “קשה להתנתק מהמקום הזה”.

“כולנו באיזשהו מקום משתפי פעולה עם הסיסטם”, מגלה מנאר זועבי, אמנית שמציגה במוזיאונים נחשבים באירופה, ברשות וגם בתחומי ישראל, את הצד השלישי של מערך הכוחות הקשוח הזה – הקושי והחשש להצליח בחסות מדינה כובשת, “לא אשתף פעולה עם תערוכה שלא מספיק רגישה למורכבות הקיום שלי כפלסטינית במדינה הזאת. חשובים לי מקורות המימון והקונספט, ולא אשתתף בתערוכה שמייצגת את המדינה. יש לי תעודת זהות כחולה ואני חלק מהקיום הזה כאזרחית. אבל מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינת היהודים, לא?”.





תגיות: נטע הלפרין

(2 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • ירון 27/03/2012 02:04:37

  • Open ur eyes 25/03/2012 04:28:51

  • דרורה דקל 24/03/2012 01:41:48

  • דרורה דקל 23/03/2012 20:53:54