ביקור בסטודיו של גל ויינשטיין

יום שישי 19 בפברואר 2010 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי | תצלום: אורי גרשוני

גל ויינשטיין מאמין שהיחס בין הדימוי ובין החומר הוא יחס של תאומים סיאמיים, "ואם אני אפריד אותם, אחד עלול למות"

עומד על ענן

ביקור בסטודיו של האמן גל ויינשטיין מזכיר את אחד הרגעים היפים באמנות שבו הצופה מבין כי מה שניצב למול עיניו הוא לא המושא האמנותי עצמו, העבודה העשויה בצורה מסוימת שהיא לבטח לא כפי שחשב. ואולם, הוא מבין שאם יעניק לעצמו את היכולת להביט מחדש על אותה יצירה, אולי ישים לב למנגנון החשוף, להליך היצירה של האמן ולחוויה שהמהלך הותיר בו.

בין הקירות הגבוהים בסטודיו התעשייתי של ויינשטיין בדרום תל אביב, מול הספרייה המגוונת ובין המכונות הכבדות המשוות למקום אופי מחוספס של בית מלאכה ישן, ומתוך החומרים המתועשים ביותר, מתחוללים קסמים שמוליכים שולל את המבקרים במקום, החשים מצד אחד את התחושה האורגנית של החומר ושל הדימוי ומצד שני את נוכחות הזיוף ואת הסינתטיות של השניים.

שק של רסיסי זכוכית משמש חומר גלם לציור של ירח על מצע שחור, מקירות החלל מבצבצות עדויות לניסיונות של ויינשטיין בחומרים כמו צמר פלדה, לבד או צמר - למשל, בדמות של כלב, או כענני אבק גדולים או דיוקנאות עצמיים של האמן. זה כשנתיים שוויינשטיין קיבל על עצמו את האתגר בעבודה ללא תאריך סיום שנקבע מראש, כדי שיוכל להיכנס למצב של תהליך מודע. "תערוכה היא מין מצב שהוא פונקציונלי באופן שבו היא פוגשת את המציאות, זה בעיקר הדד-ליין אך גם דברים אחרים", אומר ויינשטיין. "בהרבה מקרים הלחץ של הזמן והתנאים הנתונים יכולים לייצר מקום שבו אני נדחק לקבל החלטות מהירות, לפעמים טובות יותר ולפעמים טובות פחות".

לאחר עשור של פעילות אינטנסיבית הבין ויינשטיין, בן 39, שהוא מעוניין ליצור לעצמו חלל בזמן ובמרחב שיכיל את הניסיונות, את הבדיקות ואת הטעויות. דבר נוסף הוא היכולת לעבוד בקני מידה שנכונים ונוחים לו מבחינת היחס בין הגוף לעבודה ובין העבודה לתנאים של החלל. כאשר עבד על מיצבים בקנה מידה גדול, נאלץ ויינשטיין לעבוד על חלקים בנפרד, לשכור חלל זמני או לחכות עד זמן ההקמה בחלל בשביל להרכיב את העבודה. "נעים לי להיות בתוך העבודות כשהן במצב של תהליך לפני שהן נהפכות לדבר הסופי", הוא אומר. "הרבה פעמים, גם כשהעבודה כבר מגיעה לתצוגה, מבחינתי היא גם נמצאת במצב תהליכי ולא גמור ואז אני רק מפנטז על הרגע שהיא חוזרת ואני ממשיך לעבוד עליה".

מי שרואה את עבודותיו בסטודיו, חווה אותן באופן אחר, לדבריו, כך שהוא יכול להיות מודע יותר לתהליך שהן נמצאות במהלכו. הפוטנציאל הגדול בהתבוננות בשלב כלשהו בתהליך הוא האפשרות לעצור ולשאול, לנסות להבין את הבחירות של ויינשטיין, או אף יותר מכך - לתהות מה מניעיו הראשוניים, מאחר שמאחורי כל עבודה מסתתר משהו אחר כמו דימוי מזדמן מהאינטרנט, אזכורים מדעיים כמו גרפים של רעידות אדמה, הסברים להיווצרות וולקנו או פשוט רגע כלשהו שלכד את עינו של ויינשטיין.

גל ויינשטיין (ברקע: כמה מעבודותיו): "הרבה פעמים, גם כשהעבודה כבר מגיעה לתצוגה, מבחינתי היא נמצאת במצב לא גמור"

ויינשטיין מביא דוגמה המאירה כיצד עבודה אחת ממשיכה את קודמתה: מתוך המיצב הגדול "חוליות", שהוצג ב-2004 במוזיאון הרצליה, המשיך ויינשטיין באופן ישיר לעבודה הבאה. את האבנים האדומות, שנכללו במיצב והיו עשויות מצמר פלדה, הוא החליד. "זכרתי שתוך כדי ניסיונות עם החומץ והמים, כל אחד מהם מייצר גוון אחר של חלודה. אז חשבתי על המלה ‘מחליד' ועל השימוש המטאפורי של המלה, כשמישהו אומר ‘זה מרגיש מחליד'. בהמשך לכך את יצרתי את סדרת הפורטרטים העצמיים שאותם החלדתי על ידי פרחי באך, רסקיו ללילה וצמחי הרגעה נוספים. זהו בעצם ניסיון לקחת מושג שנאמר באופן מטאפורי ולהפוך אותו לתהליך שהוא קונקרטי".

עיסוק דומה בשפה ובאופן שהיא משפיעה על יצירתו מתקיים בעבודות עם צמר פלדה, שבהן ויינשטיין "מצמרר" כדבריו את החומר, את המצע ואת הדימוי. "צימרור - לא בהכרח במשמעות המטאפורית של המלה אלא כשפני השטח של חלק בגוף גדלים דרך הנקבוביות או דרך השערות. אני אוהב את הביטוי ולא רק בגלל המשמעות אלא עצם ההשתנות של פני השטח".

אותם פורטרטים הוצגו במוזיאון אשדוד לפני כמה חודשים. ויינשטיין מספר כי בפתיחת התערוכה ניגשה אליו בחורה ושאלה אותו אם זה הדפס. הוא השיב בשלילה והיא הגיבה: "זה נראה אותו דבר". לאחר שהתקומם מעט, הבין כי יש לו שם חדש לעבודה. "זה ביטוי שאת נוהגת לומר למישהו שלא ראית הרבה זמן, את אף פעם לא יודעת אם זה שהוא נראה אותו דבר מעיד על כך שהוא השתנה או שהוא נשאר אותו דבר. זה ביטוי שמצאתי שיכול להיות עקרוני לעוד עבודות שלי. הבנתי שדווקא המקום הדואלי הזה של ‘מקור' או הדפס הוא חלק אימננטי בחוויה של העבודה הזאת".

סדרה נוספת שמתבלטת לעין היא סדרת ענני אבק מצמר פלדה ולבד על נייר בגרסאות שונות. ההתגבשות של האבק בעבודה והסילואטה החושנית של הענן מתחברים לתחושתו של ויינשטיין כי "לפני שמופיע הקסם, מופיע מצב מעונן". הדימויים ששימשו את ויינשטיין ביצירת העבודות הם ההיפך מקסם: הם לקוחים מהספר "וולקן" מתוך סדרת "טיים לייף". לדבריו, "זהו ספר דידקטי המסביר את הכרונולוגיה של היווצרות ענן אבק. זה קצת כמו להעביר את קורות מלחמת העולם השנייה דרך תאריכים בלבד. זה יוצר פער בין חוויה רציונלית לכזו שהיא רגשית או פיסית. הדימויים בספר הם שקופים. את לא רואה אותם, את קוראת אותם. הם לא חוויה ויזואלית, חשוב לי להחזיר אותם למצב של touching, גם במובן הסנטימנטלי וגם במובן הפיסי".

ויינשטיין שומר אמונים למסורת עבודה מודרניסטית מסוימת, מפני שהוא חרד לצורת המקור של החומרים שעמם הוא עובד, לצבעם הטבעי ולשיטת העבודה. הוא מספר כי כאשר חשב על מיצב רצפה שיתפקד גם כעיצוב לבמה, הבין מהר שאין לו עניין בכך: "מכיוון שלא דורכים על העבודה ורואים אותה מרחוק, הצופה אינו יכול לראות משם ממה היא עשויה, וחשבתי לרגע שאולי אני אעשה את זה מקלקר. אך מהר מאוד ירדתי מהרעיון והבנתי שזה לא מעניין אותי. דווקא הבחירה בחומר מסוים היא זו שהכי נכונה לדימוי מסוים. ולכן היחס אצלי ובשבילי בין הדימוי והחומר הוא יחס של תאומים סיאמיים, ואם אני אפריד אותם, אחד עלול למות".

ויינשטיין גם מנסה לעתים לערער על מערכות ייצוגים וסמלים מוכרים, וגם חשוב לו לחשוף את המנגנון ואת התהליך המובילים ליצירה. בקצה הסטודיו שלו מונח על הרצפה ארגז חול מעץ ולצדו כמה צמיגים שטביעותיהם ניכרות על החול. "זה ניסיון לעבודת רצפה. אני עובר עם הצמיגים על החול כמו הדפס, אך בסופו של דבר אני לא אשאיר את זה במצב הזה אלה אפסל את זה בחומר אחר. חשוב לי ליצור אשליה של נוכחות".

ויינשטיין מתחבט לעייפה בשאלה למה לעשות ככה ולא אחרת. אבל משהבין כמה השאלה מלמדת על סקרנות למד גם על הרצון של הצופה להשתתף בתהליך. "ללאה גולדברג יש קטע מאוד יפה: ‘החול ישמור על צעדי'. זה מצב של נוכחות שלא נשארת. גם בעבודה הזאת וגם ב'עמק החולה', מיצב שהוצג ב-2005 בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, בחרתי בחומרים אחרים מאלה שמספקים את התחושה שאנחנו רגילים לה כשאנחנו דורכים על אדמה. הרי חלק מהחוויה של ללכת על בוץ היא התחושה הפיסית שהמשקל משנה את פני השטח וב'עמק החולה' היה לי חשוב שיילכו ולא ישנו את פני השטח. גם ללכת על משהו שאמור לשקוע ונהיה יציב יכול לערער. ובעבודה עם החול חשוב לי שכשאני מזייף, נוכחות הזיוף תהיה שם גם כן".

                                         ללא כותרת (ענן אבק), 2008

---

להיקסם מהעמק, להתנגד להיקסמות

מיקום: קרית המלאכה בתל אביב
זמן: עשר שנים
גודל: 150 מ"ר

על השאלה באיזו דרך הוא מאפיין את הדימויים שלוכדים את עינו, משיב גל ויינשטיין: "בהכללה גסה, אני חושב שמדובר בסיטואציות או מצבים שיש משהו לא ברור בנוכחות שלהם בעולם. או שיש משהו שמאוד מפעיל אותי ברמה הסנטימנטלית ובמקום להתכחש לזה, אני אנסה לחשוב איך אני מביא אותו למצב שהוא רלוונטי גם לדברים אחרים. לדוגמה, אני חושב נגיד על עמק יזרעאל - איך מצד אחד אני מקבל את ההיקסמות ומצד שני מתנגד לה. המקום הדואלי הזה של ‘בין לבין'. החוויה הזאת שאתה חלק מההמון, אתה נסחף אחריו, ואחרי זה מנסה לסרב, להצליח להתבונן גם מהצד".

תגיות: אלי ערמון אזולאי, ביקור סטודיו, גל ויינשטיין, גל וינשטיין