טבע האדם: צדוק בן דוד מתפייס
יום שבת 05 בדצמבר 2009 03:00 מאת: אלי ערמון אזולאי | תצלום: אורי גרשוני
בבצלאל אמרו לצדוק בן דוד שהוא לא יהיה אמן. הוא עבר לאנגליה ושם הקריירה שלו נסקה. עכשיו, אחרי שהתפייס עם עולם האמנות הישראלי, הוא מציג תערוכה במוזיאון תל אביב ומדבר על החיזיון המרעיש שנגלה לעיניו בביקור בארץ הולדתו, תימן
כ-15 איש ואשה עבדו לפני כמה ימים במרץ אך בזהירות על המיצב העדין והמדויק של צדוק בן דוד באחד מחלליו של מוזיאון תל אביב. ביניהם עובדי המוזיאון, סטודנטים לאמנות וגם חברים כמו האספנית גבי בראון והשף ישראל אהרוני. בן דוד, בן 60, כיוון את כולם כמנצח על תזמורת.
עבר יותר מעשור מאז תערוכתו האחרונה של בן דוד בישראל, במוזיאון הרצליה, והצגת התערוכה החדשה, "טבע האדם" שמה, מלווה אצלו בתחושות מעורבות ובהן התרגשות גדולה. התערוכה, שנפתחה אמש, עוסקת בטבע האנושי כמושג, כדימוי וכמטאפורה. בתוך העבודות משתרגים גם סיפור חייו של בן דוד וסיפור משפחתו, זיכרונות ילדות, דרכו המקצועית שהחלה בבצלאל לפני 40 שנה והתבססה בלונדון, שם הוא חי עד היום עם בת זוגו.
» טבע האדם - למידע על שעות פתיחה
זו אינה תערוכה רטרוספקטיבית, אך היא גדולה ומכובדת. היא מתפרשת על שני חללים: באחד מוצגים פסלים שיצר בחמש השנים האחרונות, באחר - המיצב הענק והמרשים "שדה שחור", שהוא עבד עליו יותר משנתיים והציגו, בגרסאות קטנות יותר, בביאנלה בפורטוגל ובגלריות בלונדון, בסידני ובסיאול.
המיצב מתפרש על 140 מטרים רבועים המכוסים בחול מקומי. מתוכו עולים כ-20 אלף פרחים וצמחים, מכ-900 סוגים, בגובה של סנטימטרים ספורים מהרצפה. "המיצב הזה עוסק במצב נפשי", אומר בן דוד. "יש לכך רובד פסיכולוגי ומטאפורי גם יחד". העבודה בנויה כולה על חוויה מיידית של הצופה. עם הכניסה רואים תחילה משטח חול ועליו שדה שחור צפוף. כאשר ממשיכים ללכת לאורכו מגלים אט אט, מן העבר השני, את הצבעוניות של הצמחים, עד שמגיעים לקצה המשטח ששם נפרשים כל צבעי הקשת.
לשם התערוכה, "טבע האדם", יש שתי משמעויות, אומר בן דוד. הראשונה קשורה לחמלה: "זה האופן שבו אנחנו אומרים בצורה סלחנית לאנשים שעושים משהו שאינו בהכרח טוב 'זה טבע האדם'". המשמעות השנייה נעוצה בשילוב בין הדימוי של טבע לדימוי של אדם, שבן דוד עוסק בו גם בפסלי הברזל שלו. "הטבע האנושי נע תמיד בין קטבים: חיים מול מוות, צד פסימי מול צד אופטימי, צד של אסון מול צד של התאוששות ובנייה מחדש, אך כולם כאחד נוגעים במצבו הנפשי של האדם", הוא מסביר. השניות הזאת היא גם הסיבה לכך שבחר להציב את תערוכתו בשני החללים.
צדוק בן דוד ליד העבודה "ירח שמשי" מ-2008 . ככל שאתה מרמה יותר, אתה קרוב יותר לאמת
במשך ארבעה עשורים חוקר בן דוד את הברזל לסוגיו. מדבריו עולה כי אמנות היא בעבורו מעשה אשליה, תעתוע, קסם. הפרחים והצמחים שבעבודתו עשויים מאלומיניום דק במיוחד, ומאחר שהם קטנים וכל פרט בהם עשוי בתשומת לב גדולה, כל יחידה כזו נדמית כפיסת תחרה, כתכשיט. אולי לא במקרה: בן דוד הוא בן למשפחה של צורפים שבמשך דורות רבים עסקו במקצוע.
הפסלים שהוא מציג בתערוכה הם יריעות ברזל שנחתכו אך ורק ביד; כך יכול בן דוד ליצור מתחים רבים בחומר: מזוויות מסוימות פסליו הגבוהים נדמים דקים כנייר ואילו מקרוב מתגלה זווית החיתוך האלכסונית שחושפת כי המשטח עבה משנדמה. "אני אמנם פסל", הוא אומר, "אבל יותר מעניין אותי הנושא, התוכן ולהגיע אליו מכל מיני זוויות שונות. לכן מבחינתי טכניקה היא רק כלי ולא מטרה". הוא מבדיל את עצמו מפסלים אחרים הסבורים למשל כי פסל צריך להיות בעל נפח, כזה שאפשר להסתובב סביבו. "יותר מכל אני יוצר דימוי ומנסח אמירה", הוא אומר.
"לא תהיה אמן"
דרכו המקצועית של בן דוד החלה בהשתלשלות עניינים מצערת ותמוהה. הוא נרשם ללימודי אמנות בבצלאל בשנת 1971 ועד מהרה העדיף את הפיסול על הציור. בין השאר למד אצל פנחס עשת וצבי טולוקובסקי. בשנה וחצי הראשונות ללימודיו היו ציוניו הגבוהים במחזור. בתערוכת הגמר של אותה שנה הציג ארבע עבודות; שלוש מהן נבחרו בידי המורים לתערוכה שייצגה את בית הספר בבית האמנים בירושלים.
ואולם, להפתעתם הרבה של בן דוד ושל חבריו ללימודים, בתום השנה השנייה הוא קיבל ציון נכשל בפיסול. "הייתי בשוק", הוא מספר, "הייתי בטוח שזו טעות. פניתי לראש המחלקה לאמנות אז והוא לא היה מוכן לראות אותי. את אחד המורים ראיתי במסדרון והוא אמר לי שהוא מוכן לקבל אותי בתור תלמיד שלא מהמניין ויותר מכך לא היה מוכן לומר. הלכתי לדבר עם מורה אחר ושאלתי אותו אם משהו לא בסדר ואיך זה יכול להיות. הוא ענה לי שיש דברים שאני לא יודע, שהם, המורים, אמנים ולהם התשובות. ואז הוא אמר לי במלים אלה ממש: 'יש אנשים שפשוט לא יכולים להיות אמנים, אתה יכול להיות נגר או בעל מלאכה אחר. אתה יכול להוציא את הציונים הכי גבוהים אך לא תהיה אמן'". בן דוד נפגע מאוד ובעיקר לא הבין.
"איך תופסים ארנב", 2005
רמז למה שאירע קיבל כעבור שנים, כשכבר לימד פיסול בבית הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון. "כמה שהעולם קטן וצחוק הגורל, אחד המורים שלי מבצלאל הגיע לשם לשלושה חודשי השתלמות. שמו אותו להיות תלמיד שלי. זה היה קצת מביך בשבילו. אני לא עשיתי חשבונות, נתתי לו את הדירה שלי לחודש. הוא הרגיש לא נעים ואמר לי, 'אני רוצה לשנות את השיטה - אתה היית קורבן של השיטה'. שאלתי אותו: מה היתה השיטה? והוא ענה: 'אני לא יכול להגיד לך, רק שאני נכנעתי ללחצים פוליטיים פנימיים'".
ביקורת עם מילון
אחרי פרשת בצלאל נלחם בן דוד במלחמת יום הכיפורים ולאחריה הזמין אותו אמן לונדוני, חבר של אביו, להיות לו לאסיסטנט. "באתי ועבדתי אתו כמה חודשים, והרגשתי צורך להמשיך ללמוד", הוא מספר. "הלכתי לאוניברסיטה הסמוכה בעיר רדינג והוא מימן את לימודי. עבדתי שם כמו משוגע. האנגלית שלי היתה לא טובה. הייתי קם בבוקר, לומד אנגלית וקורא ג'ורג' אורוול כדי שלא אהיה מפגר לגמרי. ראש המחלקה ניגש אלי וסיפר לי שהחבר של אבי הפסיק לשלם עלי. מכיוון שהוא ראה כמה עבדתי וידע שאין בידי אמצעים, בית הספר קיבל עליו לממן לי את המשך הלימודים מתקציב המחלקה".
בתום אותה שנה בא לרדינג ראש מחלקה מבית ספר אחר בצ'לסי והתעניין לאן מועדות פניו. לבן דוד לא היה תואר, לא היו לו אמצעים, השפה האנגלית עדיין לא היתה שגורה בפיו והוא שקל לחזור לישראל. המרצה מצ'לסי דחק בו לא לעזוב את מה שהתחיל לבנות והציע שיפנה מיד ללימודי תואר שני בסנט מרטין, שם עשויים לקבל אותו בנסיבות יוצאות דופן.
"זה היה צעד מפחיד", אומר בן דוד. "אני שמעתי על סנט מרטין עוד כשהייתי בבצלאל, ריצ'רד לונג וגילברט וג'ורג' למדו שם. זה היה חלום. הלכתי, לקחתי אתי מאות תמונות ופסל והייתי מרוגש. אותו ראש מחלקה מצ'לסי שלח את ידו לארנק ונתן לי כסף לנסיעה. אני זוכר שבאתי לראיון וראש המחלקה שם זרק לעברי, 'אין לי הרבה זמן, בוא נגמור עם זה מהר'. הוא הסתכל מהר על כל תמונה".
"שדה שחור", 2007-2009
בן דוד מספר את הסיפור בהשתאות גדולה, כאילו הדבר מתרחש כעת שוב. והוא מסביר למה: "בבצלאל היתה אווירה רשמית של שולחן ועד-פועל עם שבעה אינקוויזיטורים, ופתאום בסנט מרטין הכל מהיר ונטול רשמיות, המורים נכנסים והוא מציג לי אותם אחד אחד. כשסיים לסרוק את כל העבודות הוא שאל איך אני מתכוון לממן את הלימודים. עניתי לו שזו הבעיה האחרונה שלי. הוא ענה מיד: 'זו הבעיה הראשונה שלך - התקבלת. תלך למזכירה והיא תרשום אותך'".
על תקופת הלימודים הוא מספר: "אחת לשבועיים היתה ביקורות על העבודות שלנו. המורים היו מתווכחים ביניהם ואני חצי מהמלים לא הבנתי. הייתי כותב אותן על כף היד והולך הצדה ובכיסי מילון, מתרגם לעצמי את המלים וחוזר. בסוף אותה שנה הוצע לי ללמד".
הטיות והטעיות
בסנט מרטין פנה בן דוד לפיסול בברזל: "הבנתי שהדבר הכי טוב שהמורים שם יודעים לעשות זה פיסול בברזל, על כך היתה תהילתם, כך שאמרתי לעצמי שלפחות אני אלמד את השפה". רוח התקופה היתה פיסול מופשט, אבל בן דוד הבין כבר אז כי לא החומר או הצורה עומדים במרכז היצירה הפיסולית כי אם התוכן. לדבריו, "הצורה היתה התוכן בשבילם עד כדי כך שהיו תלמידים שהיו עושים את הקונסטרוקציה מעץ, כי לא היו מספיק פינות לעבודה בברזל, ואז היו צובעים את זה בצבע אנטי חלודה כאילו זה ברזל".
מתוך קיצורי דרך כאלה הבין בן דוד את חשיבות החומר. "זה נתן לי את התחושה שאני עושה חצי עבודה: לא התייחסתי לחומר עצמו", הוא אומר. "אבל לחומר יש כל מיני תכונות: התפוררות, עמידות, משקל, מסה ועוד כל מיני דברים שמרבים להתעלם מהם".
מאז ועד היום הוא חוקר את משקלו של החומר ואת גבולות היכולת שלו. "איך מתייחסים לברזל שהוא כבד?" הוא שואל ומיד עונה: "נותנים לו תחושת קלות. ברגע שאת נותנת לאדן רכבת מברזל לרחף באוויר על בלימה, נוצרת תחושת מתח. כמו כן התחלתי לפתח מומנט של הפתעה, שעד היום קיים בעבודה שלי. כי בסך הכל אני נמשך לקסמים. ויש משהו ברגע הזה של הגילוי. למשל, תפקיד החול בעבודות שלי הוא לרוב לטשטש. יש הרבה הטעיות והטיות. במידה מסוימת פיקאסו אמר את זה: ככל שאתה מרמה יותר, אתה קרוב יותר לאמת. אפשר לראות את זה בעבודות רנסנסיות. ככל שאת יותר ריאליסטית כך זה נראה קרוב יותר למציאות, אך כדי להגיע לזה, כדי להאמין שזה חי, צריך לרמות. זה לא חי, זה בסך הכל משטח בד. אשליה. אותו דבר גם בפיסול. לפעמים אני חושב שחלק מהאמנים קצת מובלים על ידי החומר. אני מרוקן אותו ומנסה לקחת את החומר לצרכים שלי ולא להיפך - לא לתת לחומר לדבר יותר ממני. ועל כן המשפט 'חומר ביד היוצר' הוא משפט נהדר; יש לכבוש אותו".
צורפים בשמש
בתחילת שנות ה-80, אחרי שכבר לימד חמש שנים בסנט מרטין, אירעה תפנית בעבודתו של בן דוד. "פתאום נהייתי מודע לרקע שלי, למקום התרבותי, לרקע האתני, לריחות ולטעמים", הוא אומר. "נהייתי מודע לזה שאני יהודי. מישהו בכלל חושב בישראל על זה שהוא יהודי? אנחנו ישראלים. באנגליה אפילו הדברים האלמנטריים ביותר כמו עשב, גדר, חול הם לא אותו דבר. כשהגעתי לאנגליה זו היתה הפעם הראשונה שראיתי גבעות שאין בהן אבן. כל אלה לא דיברו אלי עד אז".
עתה התברר לו כי יש לו צורך ליצור משהו שהוא "הוא". "ידעתי את שפת האמנות, שזה מה שבאתי ללמוד, אך לעשות אמנות רק עם שפה זה לא מספיק", הוא מסביר. הוא החל איפוא לעסוק בתכנים אישיים, בחוויות ילדות.
"צאלה", 2009
בן דוד בא לארץ עם הוריו ב-1949, כשהיה בן חצי שנה. תחילה חיו בעין שמר, שם היה מחנה אוהלים, לאחר מכן בעג'ור שבעמק האלה. צדוק מספר כי למשפחתו היה קשה מאוד: "הם הרי דורי דורות היו אנשים יוצרים, בעיקר תכשיטים ושטיחים. פתאום הם מצאו את עצמם בעבודה יזומה בהרים, צריכים לסקל אבנים, כל היום בשמש. הם השתוקקו לחזור לאמנות שלהם. רות דיין, שהקימה אז את משכית, התחילה לחפש אנשים מכל מיני קהילות שיצרו דברים והגיעה במקרה אליהם. היא ראתה חתיכת שטיח ושאלה מאין זה, הם ענו שהם עשו אותו. אחרי יומיים הגיע משלוח של חבלים מנמל חיפה, חבלים משומנים. הכנסנו לחביות, ניקינו אותם, צבענו אותם, וכל כך רצינו לצאת מהעבודה היזומה שכל המשפחה ישבה על השטיח, עשו נול זמני על הרצפה. אחרי יומיים היא באה והיתה לה חתיכת שטיח, ואז הם אמרו לה 'אנחנו בעצם צורפים'. וככה התחיל סיפור משכית".
לימים עברה המשפחה לנס ציונה, שם היא מתגוררת גם היום ושם גדל בן דוד. אחד האלמנטים האוטוביוגרפיים שחדרו לעבודתו הם זיכרונות ילדות שלו כילד חלש וקטן לעומת הילדים האחרים.
אחד הדברים הראשונים שעשה בן דוד כאשר ניעור בו הצורך להתייחס לכל אלה היה להילחם באפרוריות הטבעית והכפויה של לונדון. "פתאום הלכתי נגד: נגד הברזל, האפרוריות והאור המסוים שיש באנגליה", הוא אומר, "והכנסתי דברים אחרים, צורות אחרות וצבעים חדשים, זרחניים. הייתי רואה באוקספורד סטריט עצים שהיו שתולים בתוך אדניות מבטון; החניקה של העץ ושל הטבע העלתה בפני את הסוגיה של היגיון מול רגש - מתח שממשיך להעסיק אותי". כל אלה עשויים להסביר את הניסיונות לתת ביטוי לטבע באמצעי הדומם הכבד ביותר - ברזל.
משחקי כוח
יחסיו של בן דוד עם הממסד האמנותי בישראל ידעו עליות ומורדות. בשנת 1983 השתתף במפגש אמנות בתל חי והציב שם פסל וכמו כן השתתף בתערוכה החשובה "80 שנות פיסול בישראל" שאצרו יגאל צלמונה, תמר גולדשמיד ומיכה לוין במוזיאון ישראל בירושלים ב-84'. אבל בן דוד לא הירבה להציג בישראל באותן שנים. הוא לא התעניין בכך במיוחד וגם לא הוזמן. בעולם, לעומת זאת, כבר החל לכבוש לו מקום והציג תערוכות באנגליה, בבלגיה, בפאריס, בניו יורק ובגלריה המפורסמת Project & Art באמסטרדם. המבקר מאיר אגסי, חברו, ביקר בכמה תערוכות שלו בחו"ל ואף כתב על אחת מהן בעיתון.
השינוי הגדול ביחסיו עם הזירה המקומית חל בשנת 86', כשפנה אליו אדם ברוך והזמינו לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה לצד מוטי מזרחי. "קמה סערה די גדולה בארץ על כך שאני לא חי פה", מספר בן דוד. "מצד אחד אני יכול להבין את זה, את הצד הקרתני בארץ - אז היתה תחושה של ניתוק ולא היו חילופי תרבות מי יודע מה. אני, כמישהו שחי באירופה, בכלל לא ראיתי בזה משהו יוצא דופן: מי שייצג את אנגליה באותה שנה הוא בן מחזור שלי שחי בגרמניה 14 שנה, הנציג של גרמניה חי בהולנד והנציג של יפאן חי בגרמניה. חוץ מישראל ורוסיה אף אחד לא עשה עניין מזה.
"הדהימו אותי התגובות של חלק מהאמנים, שחשבתי לפני כן שהיו חברים. כאלה שתמיד בביקורי בארץ רצו שאראה מה הם עושים, עד שבחרו בי לביאנלה ואז תפסתי את מקומם וזה בא על חשבונם. לא ציפיתי לזה. אמרו עלי שלא הצגתי פה במוזיאונים, מה זו אשמתי? מוזיאונים פה לא הציגו אותי. לא ידעתי שאני צריך לעבור איזה מסלול מסוים".
בן דוד מאמין שמאז הביאנלה חל שינוי הן בגישה שלו והן בזו של שדה האמנות הישראלי. "לאחר הבחירה חשתי יותר מחויבות להציג כאן לעתים קרובות ולשמר את הקשר", הוא אומר. "עד אז היה ניתוק שנבע מהאופן שבו השתלשלו העניינים וחלק מזה היה אפילו כעס. אחרי הביאנלה זה השתנה".
הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, אך מספר כי בנוגע לתערוכת יחיד קיים משא ומתן של שנים עם מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל. התערוכה המוזיאלית היחידה שלו בארץ עד כה היתה "אבולוציה ותיאוריה" במוזיאון הרצליה ב-97'. התערוכה היתה מיועדת למוזיאון ישראל, אך לאחר סחבת ארוכה פנה בן דוד לאוצרת דליה לוין בהרצליה. בעניין זה הוא אומר: "חשוב שאנשים לא יבטיחו. אמנים הם בני אדם ויש להם אפילו עודף רגישות מאחרים; אני לא אומר עודף פריווילגיה, אך עודף רגישות. כשמנהל מוזיאון או אוצר קובע עם אמן יום שבו יבוא לבקר אותו, האמן עובד לקראת הביקור הזה: הוא מנקה את הסטודיו, מכין את העבודות, הוא מחכה; ואז ההוא יכול בשנייה לדחות את זה, ולא ביום-יומיים, שבוע-שבועיים, אלא עד להודעה חדשה. זה קורה לעתים קרובות. כמו שזה בארץ אני לא מכיר תופעה כזו. פה זה נובע מיותר מדי הבטחות - זו צבירת כוח. גם במסגרת התערוכה במוזיאון תל אביב התאריך השתנה ואני בשביל התערוכה המיוחלת ויתרתי על דברים אחרים שבדיעבד פיספסתי אותם לשווא".
אחרי כל הדחיות האלה מוצגת סוף-סוף התערוכה, שהיא גלגול מאוחר של אותן התנסויות במתן ביטוי אמנותי לאלמנטים מן הטבע. תוך כדי ההתנסויות ההן, עוד בימיו בסנט מרטין, מספר בן דוד, הוא יצר עבודה שמורכבת מתל שחור עשוי בטון מעורבב עם אפר, סביבו חול ים צהוב ומעליו אבן מסותתת שמצא ברחוב. 20 שנה לאחר מכן, ב-95', הוא קיבל ויזה לתימן והחליט לנסוע לעיר הולדתו בחאן, עיר מדברית מנותקת. הוא לקח אתו מצלמת סטילס ווידיאו כדי לצלם הכל ולהראות לבני משפחתו. "הגעתי 30 קילומטר מבחאן", הוא מספר, "לעמק שכולו חול ים ובאמצע הר שחור ומבנה תקוע, בדיוק כמו העבודה שעשיתי. והנה בשרי נעשה חידודים. עור ברווז. נבהלתי. אני לא הייתי שם מעולם".
» טבע האדם: לדף התערוכה
תגיות:
אלי ערמון אזולאי,
טבע האדם - צדוק בן דוד,
צדוק בן דוד