התקלה: ללא ספק הגיע לה לזכות

יום שלישי 07 באפריל 2009 00:09 מאת: איתן בר-יוסף

"התקלה", זוכת פרס קיפוד הזהב להצגת השנה בפרינג', היא אכן אירוע תיאטרוני מרהיב, מלוטש ומדויק

סוכן נוסע של מוצרי טקסטיל (מה, עוד פעם ווילי לומן? כן, אבל הפעם בגרסה שוויצרית) נוהג הביתה, שמח וטוב לב, במכוניתו החדישה והמרווחת. אך תקלה לא צפויה במנוע משבשת את תוכניותיו, ואלפרדו טראפס - זה שמו של הסוכן - מוצא עצמו תקוע בכפר נידח. הפונדק המקומי מלא עד אפס מקום (לרגל כנס של מגדלי צאן), ומר טראפס נשלח לחפש מיטה בביתו של שופט בגמלאות, מר פרופס, המארח כמדי ערב את שלושת ידידיו הקרובים, בעל הפונדק ושני משפטנים בדימוס. הארבעה מזמינים את טראפס להצטרף לבילוי הקבוע שלהם: ארוחת שחיתות עתירת דליקטסים ומשפט דמיוני שבו נחרץ בכל פעם דינה של דמות היסטורית אחרת, מנפוליאון ועד ישו. האם יואיל מר טראפס להצטרף למשחק הגריאטרי החביב? ואולי, הי הי, בתפקיד הנאשם? טראפס מסכים בשמחה, אך מצהיר כי הוא חף מפשע. הקשישים פורצים בצחוק גדול. אין דבר כזה, הם אומרים לו. טראפס מושך בכתפיו, מתענג על המטעמים ומפטפט בשמחה; רק לאחר דקות ארוכות הוא מבין לחרדתו כי המשפט כבר החל. וכך, השעשוע התמים לכאורה הולך ונצבע בגוונים אפלים, לא רק משום שהקשישים מבהירים לטראפס כי מערכת המשפט האלטרנטיבית שלהם טרם ביטלה את עונש המוות, אלא משום שמה שהצטייר כסיפור בנאלי על בגידה ועל קידום מקצועי הולך ותופח לכדי האשמה ברצח, לא פחות. טראפס כבר חש את החבל מתהדק על צווארו.

התקלה - לפרטים נוספים ומועדי מופע
13 זוכים בפרס "קיפוד הזהב" ליוצרי פרינג'

פרידריך דירנמאט, המוכר במיוחד בזכות "ביקור הגברת הזקנה" ו"הפיזיקאים", כתב את "התקלה" ב-1956 בשתי גרסאות שונות, נובלה ותסכית רדיו, שכל אחת מהן הסתיימה בצורה אחרת (בהמשך נוצרו גם כמה גרסאות טלוויזיוניות ובימתיות). העובדה שדירנמאט הותיר שתי אופציות לסוף מעצימה את תחושת האמביוולנטיות שהיצירה הזו מעוררת; "התקלה" עוסקת אמנם בשאלת הצדק והאחריות החברתית על רקע העולם המודרניסטי הקר (כן, שוב ווילי לומן, ואולי גם פריש ופריסטלי), אבל גם בטיבה של היצירה האמנותית ובאופן שבו אנו מייצרים פרשנויות ומשמעויות. הפאניקה המתגברת של טראפס טמונה בחוסר האפשרות להכריע אם זוהי מהתלה או מציאות קודרת, "פספוסים" או קפקא. הקשישים נוטלים פרטים מזדמנים מחייו של טראפס, חושפים את הקשרים הנסתרים ביניהם וטווים מהם נרטיב חדש ומפתיע. אבל לכושר הדמיון של טראפס, שרואה צל גרדום כגרדום, יש תפקיד קריטי בהתפתחות העלילה.

ההפקה החדשה של הבמאי שי פיטובסקי (שנסמכת על עיבודו של ג'יימס יפה) היא הצגה כל כך מוצלחת משום שהיא נבנית בדיוק על המתח הזה: כמו טראפס, גם אנחנו מוזמנים לשקוע בהתרחשות ולהתחבט בנוגע למשמעותה; וכמו הקשישים, שיוצרים פרשת רצח יש מאין, גם פיטובסקי מצליח לברוא עולם בימתי שלם ללא אף פריט תפאורה (מלבד התיק של טראפס). ארבעת הפנסיונרים אמנם לבושים בתלבושות גרוטסקיות (כנרת טופז) ומאופרים בכבדות, אבל הבמה עצמה חשופה לחלוטין, והשחקנים עצמם מגלמים בגופם את כל האביזרים, משידה של מגירות חורקות ועד מדרגות לולייניות. יואב היימן, שחקן אנסמבל החאן, מגלם את טראפס בצורה ריאליסטית יחסית (והוא אכן ממחיש, בצורה משכנעת, את האופן ההדרגתי שבו מתחוור לסוכן לאן נקלע). אבל שאר השחקנים יוצרים דמויות מוקצנות ומעוותות: יובל שלומוביץ' מפגין יכולת וירטואוזית בתפקיד הסנגור המתקשה להבהיר ללקוחו מה ניצב על הכף; הראל מוראד נהדר כמר פרופס המארח; לאה גלפנשטיין מצוינת בתפקיד בעל הפונדק, הממתין בהכנעה למימוש חובתו התליינית; ואילו אייל רדושיצקי, שמפליא לגלם את התובע הכחוש והגבוה, גונב את ההצגה בתפקיד גרם המדרגות. את התמונה משלימים מרטין עדין (שעיצב תאורה מצוינת), רועי ויינשטיין (שחתום על הכוריאוגרפיה), ואריאל ברנס (שערך פסקול אפקטיבי ומצמרר שהרבה לצטט, אם איני טועה, מסרטיו של היצ'קוק, שבמופע הטלוויזיה שלו בשנות ה-60 אף היה עיבוד לסיפורו של דירנמאט).

"התקלה" נולדה כתרגיל בסמינר הקיבוצים, שם גם ביים פיטובסקי לאחרונה את "ביאטריצ'ה". שתי ההפקות עושות שימוש באותה שפה בימתית, אבל בניגוד ל"ביאטריצ'ה", שיש בה משהו מעט מנייריסטי - מבעבעת מרוב שחקנים ודמויות, ההצגה מתקשה לפעמים לשמור על איפוק - "התקלה" היא אירוע תיאטרוני מדויק, מלוטש, ומרשים עד מאוד: צדק חבר השופטים כשבחר להעניק לה בשבוע שעבר את פרס קיפוד הזהב להצגת השנה בפרינג'. יהיה מעניין לעקוב אחר המשך הקריירה של פיטובסקי ולראות כיצד יפתח וישכלל את הסגנון הפיזי הזה בתפקידו החדש, כראש קבוצת הצעירים של הבימה. העובדה ששכבת האיפור האקספרסיוניסטי המרוחה על פניהם של שחקני "התקלה" מזכירה קצת את עיצוב הדמויות שאיפיין את ההפקות הראשונות של הבימה, כמו "הדיבוק" או "היהודי הנצחי", מוסיפה עוד ממד מסקרן לבחירה בפיטובסקי ובשחקניו, שהלהט שלהם, הרצינות והרעב כמו משיבים את התיאטרון הלאומי 90 שנה אחורנית.

* * *

ואפרופו חלוציות: את "התקלה" ראיתי במתנ"ס לוין בבאר שבע. זאת היתה הפעם הראשונה שההצגה יצאה מגבולות תל אביב, ונדמה לי שהמפגש עם הקהל - שילוב ערני של סטודנטים ופנסיונרים - איתגר ושימח את השחקנים. ההפקה הוצגה בבאר שבע במסגרת סדרת תיאטרון הפרינג' שיזם והפיק אורן עמית, איש יקר ונלהב הנמנה עם אנשי קבוצת שבא ששמה לה למטרה להפיח חיים חדשים בתרבות הדרומית המנומנמת. הסדרה - שכבר אירחה השנה הצגות כמו "הציורים של צופיה", "היי יפה" ו"סקינהד" (שהוצגה בגרסת אנפלאגד מיוחדת) - מתנהלת ללא תמיכה ממסדית; בחודשים הקרובים תועלה שם בין השאר ההצגה "עיקר שכחתי" ויתקיים מפגש עם שחקניה של רות קנר. במציאות שבה תושבי באר שבע חשופים כמעט אך ורק לצדדיו הפופולריים של התיאטרון הממוסד - במציאות שבה הפרינג' הישראלי כמעט אינו נפגש עם קהל בפריפריה - לפרויקט הזה יש חשיבות בלתי רגילה: חייבים לעודד אותו.

התקלה - לפרטים נוספים ומועדי מופע
13 זוכים בפרס "קיפוד הזהב" ליוצרי פרינג'
ביאטריצ'ה - לפרטים נוספים ומועדי מופע

תגיות: הצגות, התקלה, פרינג', קיפוד הזהב