במה

עדכנו אותנו




בת 70 תשכיב אתכם מצחוק

יום רביעי 05 במרץ 2008 16:00 מאת: אסתי אהרונוביץ', מוסף הארץ

יומן ההופעות שלה מלא, אנשים נשכבים מצחוק ממנה, חלקם גם מזילים דמעה. גבירותי ורבותי: יעל קפיטולניק, סטנדאפיסטית בת 70



יעל קפיטולניק

(צילום: ניר כפרי)

פרסומת

רגע השיא בהופעתה של הסטנדאפיסטית יעל קפיטולניק מול צוות המחלקה הקרדיולוגית של בית החולים רמב"ם לא היה בדיחה טובה. רגע השיא היה כאשר קפיטולניק גילתה לקהל, בדרך מקרה, את גילה. "לפני 20 שנה", היא התחילה לספר, "בעלי עשה לי מסיבת הפתעה ליומולדת 50". בקהל השתררה דממה של השתאות. "את התבלבלת", התעשת וצעק מישהו לעברה, "לא יכול להיות. לפני 20 שנה היית בת 50?" "כן, כן", אישרה קפיטולניק, "אני השנה חוגגת 70". הנוכחים, עודם מתקשים להאמין שהאשה האנרגטית שמחזיקה אותם כבר למעלה משעה בין צחוק לבכי היא כה מבוגרת, פרצו במחיאות כפיים סוערות.

לפעמים חלומות מתגשמים מאוד מאוחר, ובימים אלה מגשימה קפיטולניק, סבתא לשבעה נכדים, חלום חיים. אחרי שבמשך למעלה מ-60 שנה חלמה להופיע מול קהל, היא מתרוצצת בין הופעה להופעה - היום היא בחיפה, מול רופאי רמב"ם, מחר היא ברמלה, במסיבת יום-הולדת פרטית, ובסוף השבוע היא טסה לאילת להופעה בפני איגוד התעשיינים. היומן שלה מלא. אנשים נשכבים מצחוק ממנה, חלק גם מזילים דמעה.

ב-60 שנותיה הראשונות לא היה לה זמן לחשוב על בידור. היא גדלה בבית של עוני ומצוקה, חדר וחצי בשכונת נוה צדק בתל אביב של טרום הקמת המדינה, בת לאב מרוקאי ואם פולנייה המטופלים בשבעה ילדים. כילדה עזרה לאמה בגידול האחים והאחיות. לאחר מכן נישאה, גידלה שלושה ילדים בעצמה ואחר כך גם את ילדיהם ותמיד דאגה לפרנסה. היא היתה מזכירה בחברה "החופר" במשך 30 שנה. רק לאחר שיצאה לפנסיה החלה ללמוד בקורס מספרי סיפורים בבית אריאלה בתל אביב.

בהופעותיה היא מספרת את סיפור חייה. בבית שבו חלקו את חייהם מרוקאי ופולנייה ובסמיכות להם, לא עלינו, התגוררו שתי החמיות, לא היה משעמם לרגע. "כאשר נולדתי", היא מספרת לקהל, "הסבתא חיה המרוקאית הודיעה בחאפלה גדולה ששמה של הנכדה הראשונה ייקרא על שמה, חיה. אך גם לסבתא הפולנייה קראו חיה, והיא הודיעה ש'לא יקום ולא יהיה'. 'לא על שמך', אמרה המרוקאית, 'על שמי'. והפולנייה הודיעה: 'על גופתי המתה' והתכוונה לכל מלה". אצל האשכנזים, היא מסבירה, לא קוראים על שם הסבתא, אלא רק במותה".

מלחמת הפולנים במרוקאים לא פסקה לרגע בחדר הקטנטן, ופערי התרבויות מענגים את הקהל. את ההצגה גונבים שלל גידופים ביידיש, שאותם נהגה סבתה הפולנייה להעתיר על סבתה המרוקאית. למשל, "זאלסט וואקסן קרום ווי א ציבעלע, מיטן קאפ אין דער ערד און די פיסעלעך אראפ" - שתגדלי עקום כמו בצל עם הראש באדמה והרגליים למעלה. או: "שתבלעי מטרייה והיא תיפתח ביציאה". וגם: "שייפלו לך כל השיניים ושתישאר לך שן אחת - בשביל הכאבים!!!"

"פערי התרבות לא ניתנים לתיאור", היא מספרת. "כשהסבתא הפולנייה היתה יורקת על הנכד 'טפו טפו' נגד עין הרע, כמנהג האשכנזים, המרוקאית היתה מזועזעת: 'מה זה? היא מריקה על הנכד שלי'. כשבשולחן הפסח היו שמים חומוס ואורז, הסבתה הפולנייה, הדתייה, כמעט התעלפה. הסבתא האשכנזייה היתה מביאה כל חודש את ה'אמריקאנער', העיתון ביידיש, והיתה מקריאה לנו ביידיש את הלהיט הגדול שחיכינו לו כל החודש, הסיפורים בהמשכים. הסבתא המרוקאית מעולם לא הבינה את זה".

מה את יותר, מרוקאית או פולנייה?

"אני פיצול אישיות מושלם. אני שרה בערבית ושרה ביידיש, אני אוהבת את המאכלים המזרחיים ואני מתה על גפילטע פיש. יש לי אופי קטלני. אני מרוקאית פולנייה".

אני, אמי וחמותי

"נולדתי בנוה צדק ב-1938", היא מספרת על כוס קפה בביתה בגני תקוה. "היום אני יודעת שהייתי ילדה מאוד מיוחדת. הייתי ילדה-הורית. דאגתי לאמא. אז כמובן לא הבנתי את זה". אמה, חנה, עלתה ארצה ב-1925 מבוצ'אץ' שבגליציה, עיר הולדתו של עגנון, ועברה להתגורר בחדר קטן בנוה צדק.

"יום אחד", היא ממשיכה, "באה אמא שלי לאמא שלה ואמרה לה שהולך אחריה בחור שחור, עם שיער מקורזל, עיני פחם והוא לובש גלבייה! אמא שלה הלכה לראות מי הבחור ושאלה אותו מה הוא רוצה. והוא אמר: 'את הבת שלך'. היא שאלה אותו: 'ומי אתה?' והוא אמר: 'אני בחור ספרדי, ממגרב שבמרוקו, שבעה דורות בארץ".

יעיש שמול וחנה הלד היו סיפור אהבה שחצה גבולות. ועוד איזה גבולות. "אבא שלי היה צריך להביא אותה, להכיר את המשפחה שלו, וזה בכלל היה בלתי אפשרי. טרגדיה. הוא בא לאמא שלו ואמר שהכיר בחורה. 'מברוק', היא אמרה לו, 'ומין האדי? ממשפחת מויאל? מוגרבי? שלוש?' אבא שלי ענה: 'הבחורה אשכנזייה', ואמו, סבתי, אמרה: 'אין דבר כזה. שיכנזייה? אצלנו שיכנזייה?!'

"הוא היה מביא אותה ואמא שלו היתה מגרשת אותה. אמרה לה: 'תצאי בחוץ'. אבל הם בכל זאת התחתנו. ואמא שלו מיד ראתה את העתיד. 'עקרה', היא אמרה להם, 'שיכנזייה. לא תביא ילדים'. ואמא שלי באמת לא נכנסת להריון. ואז החמות המרוקאית הציעה לה פתרון: לרחוץ לאבי את הרגליים ולשתות את המים. 'זו סגולה להריון'. אמא שלי לא הסכימה לעשות את זה. המריבות היו עד השמים. בסוף היא בכל זאת נכנסה להריון. שבעה ילדים היא ילדה, אני השלישית".

כל הילדים במשפחה, פרט ליעל, גדלו עם נכות. כולם נשאו בדמם מחלה נדירה בשם מולטיפל אקזוזטוזיס, עצמות מיותרות הגדלות בידיים וברגליים. הילדים נשארו נמוכי קומה ועברו אינספור ניתוחים. "אמא שלי היתה מטופלת בשבעה ילדים, מתוכם שישה נכים. הילדים תיפקדו, אך זו מחלה שנראית לא יפה. אחותי עברה המון ניתוחים בידיים. זה היה בתקופה שהורים לא יכלו להיות עם הילדים בבית חולים. שעת הביקור היתה חצי שעה. זה היה משהו נורא".

ומה עם אביך?

"החיים בבית עם אבא, שהיתה לו חנות בשוק הכרמל, היו קשים. ברגע שהוא נכנס הביתה, החלו המריבות. גרנו כולנו ביחד בחדר וחצי. הסבתות גרו באותה השכונה. הסבתא המרוקאית שגרה ממש לידנו נכנסה לאמא שלי לעצמות. אמא שלי לא רצתה לשמוע בקולה. אמא שלי היתה נרקומנית של ספרים. אני זוכרת שבבית היו דוסטוייבסקי וטולסטוי והרמן הסה. אני העדפתי שלא ללכת לבית ספר, לעזור לה ולשמוע את הסיפורים שהיא קוראת. המריבות הכי גדולות של אמי וחמותה היו בעניין הספרים. חמותה היתה נכנסת הביתה, הבית הפוך, הקציצות נשרפות בסיר ואמא שלי קוראת את 'מאדאם בובארי'".

עבודות הבית היו אינסופיות, וקפיטולניק, מגיל צעיר, היתה יד ימינה של אמה. "אמא שלי מהבוקר היתה יושבת עם פיילות של כביסה, מכבסת במים רותחים, והיתה תולה. באופן קבוע החבל היה נקרע והבגדים היו נופלים לבוץ, והיא שוב היתה מכבסת ומנקה. היינו תשע נפשות בחדר וחצי, תארי לך איך זה נראה. הכל היה תמיד מבולגן. במרכז החדר היה שולחן ועליו תמיד לחם עם מרגרינה. אני לקחתי אחריות: עזרתי, שטפתי, כיבסתי. אבא הרוויח בחנות, אבל לא נתן כסף לבית. הוא היה מביא אוכל. אוכל! כשאמא שלי אמרה: 'צריך בגדים, ספרים, תרבות', הוא אמר: 'לא. שום דבר לא צריך'.

"כל יום שישי אבא היה לוקח אותי לשוק הכרמל וממלא שני סלים ונשאר בבאסטה, ואני הייתי סוחבת אותם הביתה ונשארת לנקות ולבשל לקראת ארוחת הערב. ביום שישי הייתי מלבישה את האחים שלי שילכו עם אבא לבית כנסת ונשארת עם אמא להכין את השולחן. אחרי הארוחה עזרתי לה לנקות את הכלים. כשאני חושבת על זה היום, אני אומרת לעצמי שלא הייתי ילדה, הייתי פיליפינית. משרתת עם קבלות. אבל אהבתי את זה. לרגע לא קיטרתי. חייתי בעולם של דמיון. כשעשיתי את העבודות הקשות האלו זה היה תפקיד בהצגה. אני הייתי סינדרלה וכיפה אדומה וטום סוייר שסייד את הבית".

כשקיבלה את המחזור החודשי אסר עליה אביה לצאת מהבית. "הוא אסר עלי לדבר עם בנים. הוא פחד שאכנס להריון. כשרציתי לצאת עם חברות, אמא היתה אומרת לי: 'לכי, יעל לכי'. לא הייתי הולכת, כי ידעתי שבשנייה שאצא הוא יריב איתה וזה לא היה שווה לי". ובכל זאת, למרות הדאגה לאמה היא החליטה לעשות מעשה ולהתגייס. "כשהודעתי לו שאני רוצה ללכת לצבא, הוא הודיע לי שאם אזכיר את המלה צבא 'אני אשחט אותך'".

צאי להופיע

איומי האב לא עזרו. קפיטולניק הגיעה אל לשכת הגיוס, זייפה את חתימת האצבע של אביה והתגייסה. היא הוצבה בבה"ד 4, כפקידה פלוגתית, ושם הכירה בחור צעיר, גבה קומה, בשם אהרון קפיטולניק שכונה בפי חבריו "קפי". "בצבא כל החיילים התחילו איתי", היא מספרת, "אבל אני שמתי עין על קפי והתחלתי איתו. ברגע שראיתי אותו, ראיתי חתונה, בית, ילדים ונכדים".

בהופעה היא מספרת שהנה הגלגל חזר חלילה. הוריו של קפיטולניק היו ילידי פולין שגדלו בגרמניה. "כשבעלי אמר להוריו שהוא רוצה להביא כלה חצי ספרדייה הביתה, אבא שלו אמר ביידיש: 'אלוהים ישמור עלינו'. ואמא שלו אמרה: 'אנחנו לא נבוא לחתונה שלך'. כשהיה צריך להכיר בין ההורים, ההורים שלו עמדו בפתח הבית של ההורים שלי והיו בהלם קרב. אבא שלי אמר 'תפדל, תיכנסו', ואמא שלו אמרה: 'אנחנו הולכים'". אחרי שהתחתנו בנה לה אביה חדר קטן מאחורי ביתם בנוה צדק ושם עברו לגור. לאחר החתונה תיכננה קפיטולניק להגשים את חלומה ולראשונה גילתה לבעלה הטרי שהיא רוצה לעלות על במות ולהיות שחקנית. עד אז לא דיברה על החלום הזה בבית הוריה. שניהם היו בני 20, בלי עבודה, והוא הסכים שתלך ותלמד משחק. אך התוכניות השתבשו.

"מיד אחרי החתונה גיליתי שאני בהריון", היא משחזרת. "שנינו עוד לא עבדנו, גרנו צמוד להורי ולקחנו הלוואה בשביל לקנות מיטה וכמה כלים. הלכתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'אני רוצה לעשות הפלה'. אבא שלי אמר: 'את לא תעשי שום הפלה. תאמיני לי, כל ילד מביא את המזל שלו'. אמרתי לו: 'אבא, מה מזל? אני לא עובדת, קפי לא עובד, איך אני אפול עליכם?' הוא אמר לי: 'תשמעי בקולי'". היום היא חושבת שזו אולי העצה הטובה ביותר שקיבלה בחייה. "ילדתי תינוקת מקסימה, וכמו שאבי אמר, בן לילה גם המזל הגיע".

קפיטולניק, שעד אז שיחק כדורגל בשכונה, הפך תוך זמן קצר לכוכב כדורגל נערץ. במשך שנים היה קפטן קבוצת הכח רמת גן ובלם נבחרת ישראל וב-1965 אף הביא את קבוצתו לזכייה לאליפות. אחרי איריס נולדו לזוג עוד שני בנים, יובל ואלדד (איריס היא היום מנכ"לית חברה, יובל שיחק גם הוא כדורגל והיום הוא בעל חברה העוסקת בסדנאות ליציבה וישיבה נכונה ואלדד הוא סגן אלוף בצבא). משך עשרות שנים גנזה קפיטולניק את החלום לטובת הילדים והבית ושבתות של כדורגל. מצד שני, היא לא הצליחה להיפטר מהחיידק. "הבוס שלי ב'החופר' תמיד אמר לי: 'את מזכירה על הפנים, את פה בשביל הסיפורים שלך'. הייתי במשרד סוג של קטורזה. הייתי מצחיקה אותם בסיפורים מהחיים שלי. תמיד הופעתי - בדרך לעבודה כשנסעתי באוטובוס, באסיפות הורים כשהמתנו עם הילדים וכמובן בחיק המשפחה. היה לי צורך אובססיווי בקהל".

באותן השנים היה בעלה הכוכב בבית. "האמת היא שעברנו אז שנים לא קלות מבחינה כלכלית. כאשר נישאנו, תחת החופה, הסתכלתי לשמים ואמרתי לאלוהים אני רוצה שלושה דברים: שכל הילדים שלי יהיו דומים לבעלי, הוא היה בעיני מלך היופי. שנקים משפחה לתפארת ושאף פעם לא נהיה עשירים. פחדתי מכסף. אני עבדתי בחצי משרה והשתכרתי מעט מאוד, ועם כל הכוכבות של קפי אז לא הרוויחו הרבה כסף. כלפי חוץ היתה הרבה הערכה וכבוד ובכל מקום, 'הנה קפיטולניק', 'הנה אשתו של קפיטולניק', אבל חיינו מהיד לפה. כשקנינו דירת שני חדרים, היינו הזוג הכי מאושר בעולם".

פה ושם ניסתה את מזלה, לשווא. "כשהתחילה הטלוויזיה פניתי לדן שילון, לאלכס גלעדי ולעוד אנשי מפתח והצעתי את עצמי. היתה לי אז גישה אל כולם, הם היו כתבי ספורט כשקפי היה כוכב כדורגל. אבל שנים אחרי זה, אף אחד לא נתן בי אמון". בגיל 50, כאשר ערכו לה מסיבת הפתעה, היא נכנסה אל אולם גדול וראתה קהל רב מולה. מבלי לחשוב פעמיים נעמדה במרכז החדר ובמשך שעה ארוכה סיפרה את סיפור חייה. בסיום ניגש אליה השחקן שלמה בר שביט, בעלה של חברתה הטובה ביותר, דיטה. "הוא אמר לי: 'יש לך מופע מוכן, צאי להופיע!' אמרתי לו: 'השתגעת? בסך הכל סיפרתי לכם על הילדות שלי. על ההורים, איך הכרתי את בעלי, למה זה מעניין אנשים זרים?' והוא אמר: 'את לא מבינה? זה ייגע בכולם".

אבל החיים שוב באו אליה בתביעות. בתה איריס היתה אחרי לידה ובנה יובל ששיחק בהפועל פתח תקוה שבר את הקרסול ופתח מסעדה קטנה בקרית אונו. קפיטולניק ובעלה נקראו לדגל וכך "במקום להופיע או ללמוד משחק, הייתי מגיעה אחרי העבודה לעסק ועושה כדורי פלאפל". בין העבודה, הנכדים וכדורי הפלאפל חלף לו עוד עשור. רק בגיל 60, לאחר שיצאה לפנסיה, נרשמה לקורס מספרי סיפורים בבית אריאלה. לפני שש שנים החלה להופיע בחוגי בית של ויצ"ו, חינם, רק בשביל להתחיל. שמה עבר מפה לאוזן, והיום היא חיה מהופעה להופעה.

יותר משתלם מפסיכולוג

היא סוגרת מעגלים קטנים מדי יום. בהתחלה "הרגישה בבית" כאשר הופיעה מול חוגי נשים, אבל אז הגיעו גם הזמנות להופעות מול רופאים ומנהלים ומול מרצים ופרופסורים באוניברסיטאות. "ואני חושבת לעצמי: מה יש לי להגיד לאנשים האלה? מה הם כבר לא ראו? תיקון גדול עשיתי כשהופעתי מול מנהלי בתי ספר מכל הארץ. אני אף פעם לא למדתי, אני אומרת שאני בוגרת כיתה ג', וזה לא כי לא רציתי, פשוט הייתי בבית עם אמא. כשכבר הייתי מגיעה לבית הספר לא הייתי בעניינים, המורה היה קורא לי ללוח ומשם ישר למנהלת. ואז עמדתי מול כל המנהלים האלה וסיפרתי שכשהייתי קטנה, בשבילי לעמוד מול מנהל היה כמעט למות. 'ותראו כמה אתם עכשיו ואני בכלל לא מפחדת מכם'. היום אני מופיעה המון בבתי ספר, זו סגירת מעגל גדולה עבורי".

איך מרגישה בדרנית מתחילה בגיל 70?

"התחלתי את הקריירה אחרי גיל 60, ויש הרגע הזה שאני אומרת לעצמי: 'או-או, הזמן עובר לי כל כך מהר. אלוהים. רק תעצור אותו קצת'. ביום ההשבעה של שמעון פרס לנשיא ראיתי אותו בטלוויזיה, והוא בן 84. אז נרגעתי. יש עוד מלא זמן. כתבתי לו מכתב, וביידיש הוספתי שאמי הפולנייה היתה אומרת: 'מבלי שזה יזיק לך - הלוואי עלי'. והנה אני מקבלת מכתב, משמעון פרס, והוא עונה לי ביידיש: 'תהיי בריאה וחזקה'".

הקהל לא נשאר אדיש לגיל שלך.

"פעם מישהו כתב לי שהוא מציע לי להתחיל את ההופעה בטוטו גיל, שיצטרכו לנחש מה הגיל שלי. אני אומרת, עזבו אותי מהגיל שלי, אל תשאלו אותי בת כמה אני אלא בת כמה אני מרגישה. אני לא מצטערת על השנים שחלפו. כל הזמן שואלים אותי למה לא התחלת קודם, ואני אומרת, אולי זה היה צריך להיות כך. לכל דבר בחיים יש תזמון משלו. הקדשתי את החיים שלי למשפחה, שמרתי על זוגיות, גידלתי ילדים לתפארת, יש לי אינסוף חברים. אני מרגישה פרגון מכל מקום, אבל בסוף נשארת המשפחה".

היתרון הסמוי של הקריירה החדשה שלה הוא שהוא מאפשר לה לשקוע בעברה בלי להתנצל. "אני כל הזמן נמצאת בעבר שלי ולא משתחררת ממנו אפילו לשנייה. אני בעבר, עם אבא שלי, עם אמא שלי, האחים שלי. אני קשורה לאחי בקשר יומיומי עד היום. אני פה ושם, שם ופה. אני בת 70 ואני עוד הילדה הקטנה ההיא, הלא מקובלת, מנוה צדק. כשאנשים מתקשרים לשמוע על מה ההופעה, אני מספרת שעברתי ילדות מורכבת וקשה והגעתי לגיל שאני צריכה פסיכולוג. כשבאמת הגעתי לפסיכולוג התיישבתי על הספה, ואחרי 45 דקות כשהוא הסתכל על השעון אני עוד רציתי להמשיך. שילמתי 400 שקל והלכתי. היום אני באה לקהל, מספרת את כל הצרות שלי ומקבלת כפיים, נשיקות וגם כסף. אמיתי".

מעגל אחר שסגרה קשור בבעלה ובשינוי בחלוקת התפקידים ביניהם. "היום אני הנהג, האמרגן ומנהל הכספים שלה", לוחש קפי בהופעה ברמב"ם. "תראי אותה", הוא מוסיף בגאווה, "איך היא מחזיקה את הקהל". כשקפיטולניק מספרת לקהל על ההיכרות עם בעלה היא מיד נשאלת על ידי אחד הרופאים בקהל: "יש לו קשר לקפי מהכח רמת גן?" והיא מחייכת ואומרת "הנה הוא", ומצביעה על בעלה. קפיטלוניק מסמיק מרוב נחת.

איך הגיב בעלך לחילופי התפקידים ביניכם?

"כשהתחלתי להופיע היה מצב של בלבול בבית, החיים במשפחה השתנו. הייתי בעננים, ריחפתי והוא פתאום היה בצד. הגיע מצב שהיה טלפון והייתי אומרת 'קפי תענה', והוא היה אומר: 'זה בין כה וכה בשבילך'. אמרתי לו: '40 שנה הרמתי רק בשבילך. אתה לא יכול להרים בשבילי?'

"בשנה הראשונה היה משבר. אמרתי לו: 'תשמע, אני לא הולכת לוותר על הזוגיות, אני אוהבת אותך. אבל החוזה בינינו השתנה. אני כל החיים הייתי אשתו-של, היום יש חוזה חדש, אתה הבעל-של. אין מצב שאוותר על הקריירה הזאת'. לאט לאט עשינו עבודה, והיום הוא הכי מפרגן. הוא מבין את הצורך שלי".

איש טוב, אשה טובה

בימים אלה, לאור דרישת הקהל, היא מוציאה ספר, "סיפורים מתעוררים לחיים" ובו היא מספרת על ילדותה בנוה צדק. "אחרי ההופעות אנשים מתקשרים ורוצים לדעת, איך נגמר הסיפור ומה קרה בסוף. אז התיישבתי וכתבתי".

אחרי נישואיה התעוור אביה. "הוא שכב בבית. יום אחד נכנסה עובדת סוציאלית הביתה ואמרה לאמא שלי: 'חנה, מגיעה לך עזרה סוציאלית'. ואמא שלי אמרה לה: 'את באה להציע לי עזרה סוציאלית? תלכי מפה! נראה לך שחסר לנו משהו?' היום כולם דופקים על הדלתות ולא יודעים ממי עוד לבקש. אמא שלי חיה בלי עזרה סוציאלית וטיפלה באבי עד סוף ימיו כמו בתינוק".

יעיש נפטר בגיל 59, חנה טיפלה בו עד יומו האחרון. לאחר פטירתו היו הנכדים ממלאים את ביתה הקטן והיא היתה מכינה להם גבינה מחלב, כפי שהכינה לילדיה. לימים נחלשה מאוד, וכדי להעביר את הזמן החלה לצייר. "אמא ציירה עשרות ציורים בזה אחרי זה, כאילו ניסתה לחפש את הזמן האבוד. את כל השנים שבהן היה חלומה נסתר". בגיל 80 הוצגו ציוריה בגלריה הוראס ריכטר ביפו. חנה ישבה במרכז האולם, על כיסא גלגלים, וכל אהוביה מקיפים אותה. זמן קצר אחר כך נפטרה.

"במשך שנים כעסתי על אבא בצורה בלתי רגילה", אומרת קפיטולניק. "כשגדלתי סגרתי איתו מעגל. היום אני מתגעגעת אליו, רואה דברים אחרת. הוא היה איש טוב. בעל נתינה שאי אפשר לתאר. תמיד הביא אורחים הביתה, לאכול. ההתנהגות שלו לא היתה מתוך רוע. בגיל שמונה אבא שלו שלח אותו לצחצח נעליים לבריטים בשביל להביא אוכל. והוא בסך הכל כל חייו עבד כמו חמור בכדי לתת לנו אוכל. בשבילו זה היה מספיק".

את מתגעגעת לאמא?

"מאוד. היא בטח יושבת למעלה ורואה אותי בהופעות וצועקת: 'זו הבת שלי, זו הבת שלי!'"*





(20 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • לימור 25/09/2012 13:53:56

  • ריטה 22/08/2010 01:49:38

  • רינה 11/05/2010 01:57:31

  • אלעד מחיפה 10/12/2008 20:48:13

  • טלי 03/11/2008 14:17:56

  • אורית 25/07/2008 20:31:29

  • גילה מרעות 25/04/2008 22:53:09

  • מצחיק 08/04/2008 22:59:49

  • גילי שורץ 06/04/2008 01:14:00

  • ציפימתל-אביב 11/03/2008 01:53:55

  • ציפי מתל-אביב 11/03/2008 01:30:43

  • לקוחה מרוצה 06/03/2008 20:18:12