"מונגר" של ברק מרשל - איפה הריקוד?

יום שבת 06 במרץ 2010 18:53 מאת: רותם יפעת, עכבר העיר אונליין

תגיות: ברק מרשל, מונגר, סוזן דלל, רוסטר, רותם יפעת

ברק מרשל יצר מחול רווי בקטעים תנועתיים מרשימים, אך חסרי נפח ועומק. רותם יפעת הלך לראות וחזר מסוחרר

על פי התקציר של מונגר, יצירתו של הכוריאוגרף ברק מרשל, אחד ממקורת ההשפעה ליצירה הן הסרט גוספורד פארק של רוברט אלטמן. למרות שמקום ההתרחשות של השניים זהה: עולם של משרתים ויחסיהם עם האצילים נדמה שבזאת תם הקשר. במונגר הבמה מתפקדת כמרתף של אחוזה בה עשרה משרתים מתמודדים עם הדרישות הבלתי הגיוניות של אדונית האחוזה- מיס מרגרט, שאינה נוכחת כלל, ואנו מתוודעים לקיומה דרך פנייה של הרקדנים אליה מדי פעם בניסיון לרצות את גחמותיה.

באופן טבעי בתור יצירה תנועתית, יש לה גם קשר גם לסרט אחר של אלטמן הרקדנים, אבל מצפייה ביצירה מתקבלת התחושה שהריקודים ביצירה הם החלק הכי פחות דומיננטי. זוהי יצירה המבוססת על תנועה, אבל זהו יותר תיאטרון מחול מאשר מופע מחול, והייתי אפילו אומר תיאטרון גוף בשילוב עם קטעי מחול. הקטעים התנועתיים מרשימים וסוחפים, אבל חסרי נפח ועומק, ויותר מהכול הם מזכירים קטעי סלפסטיק ולא ריקוד. האופי התנועתי של היצירה יחד עם הלבוש והמוזיקה מעלים קונטציה של קומדיה דל'ארטה, ואכן נדמה שהיצירה מתכתבת עם סגנון קומי זה: מזכירה את העלילות הטיפוסיות של הקומדיה דל'ארטה.

מחול דל'ארטה שכזה יכול להיות דבר מעניין בפני עצמו, רק שבמקרה זה הוא יותר מדי סכמאטי ולא מתרומם מעבר לחיקוים והגזמה של סיטואציות יומיומית. ברגעים הראשונים דווקא נדמה שלהופעה יש פוטנציאל: הלבוש הסמרטוטי משהו של הרקדנים, הבמה ריקה לחלוטין פרט למתלה בגדים בחלק האחורי ומיקרופון בקדמה (דרכו מתקשרים הרקדנים עם האדונית). הריקנות הזו יחד עם התאורה המינימליסטית מעניקה לצפייה מימד עומק מסוים שלא תמיד מוצאים ביצירתיות בימתיות: ניתן לראות את המתרחש בחלק האחורי באותה בהירות וחדות כמו המתרחש בקדמה - דבר שמשרת את המתרחש על הבמה, שכן ההתרחשויות המעניינות יותר היו לרוב מעט מאחור, ודווקא הריחוק הממוקד הזה העניק לקטעים שבוצעו שם ייחודיות וקסם.

 

 

ההופעה מתחילה בפול גז, בערבוביה של הרקדנים לצלילי מוזיקה צוענית, כשהם מתפרעים לכל כיוון- פתיחה טובה שלא נותנת לצופים זמן להשתהות. אבל האופי הזה אפיין לא רק את הפתיחה אלא היה הטון לאורך רובה של היצירה: הרקדנים נעים מצד לצד של הבמה תוך כדי ביצוע תנועות גסות כשהם כמעט לא עוצרים לצורך קטעים משמעותיים ועמוקים יותר. המוזיקה עברה לאולדיס' ולמוזיקה ערבית וזגזגה בין כל הסגנונות. הרקדנים התאימו את סגנון הריקוד לסגנון המוזיקלי- אבל האופי היה אותו אופי: תנועה גסה ומוגבלת ללא איכות ריקודית.

 

אל מול האופי הבידורי יותר של רוב היצירה, עדיין בלטו כמה סצנות שמראות כמה פוטנציאל יש לברק מרשל ואם יוותר על הסגנון החזותי וישים יותר דגש על הריקוד. כך למשל הסצנה בה שני רקדנים יושבים במרכז הבמה ומחזיקים בחיקם שתי רקדניות הלבושות ויושבות כמו תינקות- תמונה בלתי נשכחת וייחודית, אם כי היא אינה מתפתחת לכדי משהו תנועתי מעניין. קצת אחרי אמצע המופע החל קטע בו רוב הרקדנים משתתפים ובו המוזיקה רגועה יותר ולא משתלטת על האווירה וכך ניתנה לרקדנים הזדמנות להפגין את כישוריהם, ואכן הראו שמקומם על הבמה מוצדק - ורק חבל שלא ניתנו להם עוד הזדמנויות להציג את היכולת שלהם. מיד לאחר מכן הגיע דואט מרגש אך כמו כל קטעי הריקוד ביצירה היו קצרים מדי ולא אפשרו זמן להשתקע בהם ובכך נשמר האופי הפרוע והלא ברור של המופע.

 

» מונגר - לתקציר ולכל הפרטים