תנועות שמנסות לגעת

יום שישי 28 ביולי 2006 08:09 מאת: דניאל אפרתי, מערכת עכבר און-ליין

ב"K626" מבכות הרקדניות את אובדנן בתנועות מרשימות הנרקדות לצלילי מוצרט. החלל משתנה, גם הלבוש, אבל המטרה אחת - לארגן מחדש את הכאוס

היצירה החדשה של להקת עמנואל גת "K626" נקראת כך על שם מספרו הסידורי של הרקוויאם של מוצרט ברשימת יצירותיו והאחרונה שכתב. לצלילי היצירה המופלאה הזו, רוקדות עשר נשים המביעות בתנועה את תחושת האבל על אובדנו.

עוד בטרם שנשמעים הצלילים הראשונים, נעה הלהקה על במה חשוכה בבגדים בצבעי חום-לבן. ברקע דממה מחולטת והן מהלכות על הבמה בתנועות פשוטות של יום-יום, עומדות לרגע, וברגע אחר כורעות. הגוף המתעוות חליפין והזזות הכתף הזעירות שלהן, מרמזות על הקיטוע  של הגוף, המדמה באופן ויזואלי מרשים את תחושת היגון.

הצלילים מתחילים להתנגן כאילו מנסים לארגן את הכאוטיות שנוצרה, אך ללא הואיל. מה שהיה בתחילה ריקוד של קבוצה הופך בהדרגה לריקוד של בודדים שאף שהם ביחד, כל אחד מהם נותר עזוב לנפשו, ומתנועות סימטריות המעידות על משמעות, מסתיים הפרק של הראשון עם רקדנית בודדת השוברת את הסימטריה ונעה לבדה על הבמה בחוסר סדר, עד שכוחותיה כלים והיא לפתע עומדת מלכת.

הפרק הבא של היצירה - Dies Irae - מהיר יותר, והלהקה קופצת פעמים אחדות מעל הקרקע בתנועות חסרות חן, כאילו מסרבות לעגן עצמן במציאות האבלה. אחר כך מגיע החלק הבא, הכולל פרק מוזיקלי של קטעי סולו של קולות בס וטנור, אלט וסופרן. כל אחד בוכה בדרכו שלו, וכמו במוזיקה מופיעות ארבע רקדניות זו  אחר זו ומבכות בגופן את מה שאבד.

הפרגמנטציה הולכת ומועצמת בפרק Rex Trmende . התנועות קצרות וזוויתיות ומלוות בהנפת הזרועות של כל אחת מהרקדניות הנעות עתה באופן עצמאי לחלוטין, מנותקות מחברותיהן. הניתוק גובר בפרק Confutatis , כאשר מחצית מהרקדניות נעות בשולי הבמה עם הגב לקהל, שכן הצורך בשיקופו של הצופה התפוגג. ואחר כך ה-Lacrimosa  - הפרק האחרון שכתב מוצרט (את שאר היצירה סיים זוסמיאר ברוחו של מוצרט) – הגוף בו שוכנת הוויטאליות מרוקן עתה כליל מתשוקות והתחושה הנוצרת כאן היא כאילו יד נעלמה שאבה אותן ממנו.

לבסוף מגיע המוות עצמו, המתבטא בדמותן של הרקדניות השוכבות חסרות תנועה על הבמה במשך דקות ארוכות. כשהן תקומנה בחלק האחרון של הריקוד, הן יסירו את בגדי החום-לבן ויעטו על עצמן בגדים  צבעוניים. כעת כבר מדובר בנשים אחרות, כאלו שעברו מטמורפוזה. החלל שנוצר חומק מן המילים ואין ניתן להביע אותו באמצעותן. אלו תמיד עוסקות במה שמסביב לו , מנסות לגעת בדבר האמיתי ואינן יכולות.

עמנואל גת מצליח לפסוע צעד אחד מעבר למילים, אל מה שהוא ממשי יותר מהן -  הגוף המתאבל. זהו גופן של נשים שהאובדנים היו חלק מגופן ואת האובדן הזה הן מביעות בגוף הנעדר מילים. באורח אירוני, הופכת היצירה הזו לרלוונטית במיוחד לימים אלו, וממחישה בתנועה ובצליל את דבריו של אריסטו – כוחה של האמנות אינו נמצא ביכולתה להשיב את מה שאבד, אלא ליצור תחושה של קתרזיס המזככת במשהו את נפשם של הנותרים.

 "K626",  ב-28, 29 ביולי במרכז סוזן דלל.