נעה דר: מחול מעורר מחשבה

יום שלישי 01 בדצמבר 2009 23:27 מאת: נטע אלכסנדר, עכבר העיר אונליין

שלוש היצירות שהועלו במסגרת "הרמת מסך 5" היו בית ספר מעולה למחול מרגש, אינטילגנטי ובוגר: עירד מצליח הציג טריו מבריק של שני גברים ואשה, "אדומות" של מאיה ברינר דימתה פס ייצור, ו"אנו" האניגמטית היתה גולת הכותרת

למה רוב מכריע של ישראלים מעדיף לבלות בבהייה ב"אח הגדול" ולא בצפייה במופע החדש של נעה דר שהועלה במסגרת פסטיבל המחול "הרמת מסך"? מהסיבה הטריוויאלית הבאה: מרבית הישראלים עדיין מזהים מחול עם רצינות יתר, שפה לא מובנת ועם תחושה אחת ויחידה שמתפשטת באבריהם שעה שהם צופים באנשים מתנועעים על במה לצלילי מוסיקה קלאסית - שעמום.

העובדה הזו מצערת, שכן שלוש היצירות שעולות במסגרת "הרמת מסך 5" הן בית ספר מעולה למחול מרגש, אינטילגנטי ובוגר, שניתן להנות ממנו ביותר מרובד אחד. היצירה שפותחת את הערב "Unter den Linden" של עירד מצליח (בהשתתפות מצליח, נעה שילה ואופיר נג'רי) היא טריו מבריק של שני גברים ואשה. לצלילי מוזיקה מקורית של רועי ירקוני, שמשלב אלמנטים קלאסיים וקברטיים, נחשף בפני הצופים הסיפור הקלאסי של שני גברים הרבים על ליבה של אותה אשה. אבל בניגוד לשימוש השחוק בדימוי הזה - ולהצגה הרצינית שלו במחול הקלאסי - המחול של מצליח מלא בהומור, שנינות וקסם. הבחירה ברקדן נמוך וברקדנית גבוהה יוצרת היפוך תפקידים ותנועתיות מעניינת: בעוד שנעה שילה רוקדת בתזיזיתיות ואגרסיביות ומתחמקת משני הרקדנים שמבקשים לאחוז בה, אופיר נג'רי מתנועע סביבה בתנועות פיתוי נשיות וביחד עם מצליח נוצר משולש שמכיל אירוטיקה לצד הומו-אירוטיקה מרומזת.

מתוך "אנו" של נעה דר (צילום: תמר לם)

באופן מצער, ההומור והקלילות שאפיינו את העבודה הראשונה נעלמו קליל בהמשך הערב, שהיה רציני וכבד יותר. העבודה השנייה, "אדומות" של מאיה ברינר, כללה שלוש רקדניות שלבשו כותנות עבודה כחולות ודימו עובדות בפס ייצור שהחופש והיצירתיות נשללו מהן. שלוש הרקדניות המעולות - ברינר, שני בן-חיים וריטה קומיסרצ'יק - חזרו על אותן תנועות בזו אחר זו באופן שדימה פס ייצור מתועש וביקש לבקר את המקום של היחיד, ובעיקר של האשה, בתוכו. ככל שהמחול התקדם השלוש ביקשו - והצליחו - לבנות לעצמן זהות עצמאית ומופרדת מהשתיים האחרות, ובסופו של דבר הן יצרו מעין פס ייצור מחודש, שבו הן השולטות בקצב ובעבודה המשותפת.

על אף ש"אדומות" היא יצירה יפה, הביצוע הותיר תחושה שראינו מוטיבים דומים ביצירות אחרות, בין אם במחול, בקולנוע או בספרות, והטיפול בהם במסגרת היצירה היה שטחי למדי.

את הערב חתמה עבודתה של נעה דר, אחת היוצרות הוותיקות והמוערכות הפועלות כיום בארץ. היצירה, "אנו", היתה אניגמטית יותר מהשתיים האחרות. היא הזכירה ריקוד שבטי קדמון של גבר ושתי נשים (קוראלי לאדם, נעה שילה ואלון ברכה), המפזזים אחר סביב השנייה ונוהמים זה על זה כמו יצורים ספק אנושיים-ספק מפלצתיים. השלושה, שהולבשו בבגדי גוף צמודים לבנים (שהוסרו מהם באיטיות לקראת סוף היצירה), השתמשו במסכות פנים מעוצבות כדי להכניס אלמנט של משחקיות וילדותיות לתוך התפאורה הקדמונית. כמו בריקוד של עירד מצליח, גם כאן נעשה שימוש מודע בממדי גופם של הרקדנים, כאשר שניים מהרקדנים מציגים גופות שדופים, והשלישית מציגה גוף מעוגל יותר, השונה מאוד מהגזרה הנוקשה הנדרשת מרקדנים במחול הקלאסי. בחלקה האחרון של היצירה, כאשר שלושת המשתתפים מפשיטים זה את זו ונותרים בבגדים תחתונים, ההבדל הפיזי נעשה גלוי לעין ומקבל מימד ביקורתי ומתריס.

בסופו של דבר, "הרמת מסך 5" סיפק ערב מהנה של מחול מודרני מודע לעצמו, אשר משתמש במוטיבים מעולמות שונים (מחול קלאסי, קברטיים, ריקודים סלוניים וריקוד שבטי) כדי לפרוץ את גבולות המחול המוכרים. השימוש ברקדנים בעלי מבנה גוף לא שגרתי ובשבירת התבניות הנרטיביות המוכרות טען אותו במשמעות שחורגת מערכו כבידור בלבד, והוכיח שלפעמים יצירה אינה חייבת רק לבדר - היא יכולה גם לבקר ולעודד למחשבה.

תגיות: הרמת מסך, הרמת מסך 2009, נטע אלכסנדר, נעה דר