נועה דר רוקדת טום וייטס

יום רביעי 05 בדצמבר 2007 09:57 מאת: גבי אלדור, מערכת עכבר און-ליין

המופע החדש של הכוריאוגרפית הוותיקה, "ארניקה", מצטיין בשפת גוף כובשת, ביצועים יפהפיים ומוזיקה סוחפת

המופע החדש של נועה דר "ארניקה" נפתח כששלוש נשים נכנסות לבמה בבגדי יום יום. בקצה יושב אורי פרוסט ומנגן בגיטרה חשמלית. "מנגן" היא מלה שאינה ממצה את עוצמת הצלילים הקשים, הצורמים, הנשמעים כמו מכה. והם באמת מכה. מכה הרומסת צלילים אחרים אותם כתבו הנרי פרסל והנדל וטום ווייטס, לפיהן רוקדות הנשים, כל אחת בזמנה, כאילו סתם התאספו בחדר ומידי פעם קמות לרקוד.

לא ברור אם הגבר היחיד על הבמה, האוחז את הגיטרה, הוא חלק מהמשוואה מבחינת התוכן או שגם נגנית-אישה הייתה יכולה להלום בצלילים כאלו (כמו קרני פוסטל ב"פתאום ציפורים" של יסמין גודר). כך או כך, הנגן כאן משמש למראית עין לפחות כמשקל נגד מול הריקוד הנשי רב ההבעה.

יש נועם בריקודן, בשוני שביניהן, בישירות שבה הן מתייחסות למוזיקה ולחלל. נועה דר, הכוריאוגרפית שגם משתתפת, מפגינה יכולת ועוצמה. בריקודה, שנע בין זוויתי למעוגל וקופצני, נראה כי היא מנסה לתפוס מעט מקום בחלל, גם כשהיא רצה או קופצת. זה בולט מאוד בקטע לשיר של ווייטס, כשהתנועה בדרך כלל מסתיימת בכיווץ, בהפניה פנימה של כף רגל, של מרפק, של גוו.

שירה רינות, שרוקדת למוזיקה המענגת של פרסל, כולה הושטת איברים למרחקים. היא מערבלת את האוויר בקפיצות וסיבובים, ולעיתים נראים אבריה כמו מתרגמים את הצעדים הסבוכים של ריקודי החצר. קווי התנועה שלה ארוכים ויפהפיים. ההרמוניה ניכרת בריקודה, וגם בכאבה היא נשארת בגבולות של מחול זורם ואצילי.

גם מיכל מועלם, הוותיקה בין השתיים, יוצרת דמות מעניינת שכובשת את החלל בזינוקים ונפילות, כמי שמנסה להיחלץ מאיזו אחיזה שהחלל לוכד אותה בתוכו. בקטע וירטואוזי היא כמעט מתנפצת אל הרצפה, רק כדי לשוב ולהתרומם להמשיך להתגלגל ולבסוף להישאר פרקדן על הקרקע. המוזיקה הרחבה של הנדל מעיפה אותה לתוך החלל והגיטרה הרומסת של פרוסט לא מנצחת את הריקוד- היא אולי יכולה לכסות את צלילי המוזיקה החגיגית, אך לא את הרקדנית. בשלב מסוים עוזב פרוסט את נקודת הסאונד ועובר לשבת על כיסא לצד הרקדניות. זו רק מנוחה קצרה, משום שתיכף יחזור לגיטרה ולצלילים החזקים, שהם כביכול המנצחים, אך ניצחון טכני בלבד. אי אפשר ממש לגעת במה ששלושת הרקדניות מביאות אל הבמה מעצמן, מעוצמת יופיין והישירות של שפתן הריקודית הישירה.

זו עבודה מעניינת, קאמרית, שמצאה במה מתאימה בהאנגר של תיאטרון "תמונע" רחב הידיים. החלל הנוסף, הלא מנוצל, מעשיר את תחושת הזמן והמקום של ריקוד ש"יש לו זמן" לומר את שלו.