אמא עם איזמל

יום חמישי 04 בינואר 2007 10:02 מאת: מיכל בעדני, מערכת עכבר און-ליין

"דולי סיטי" בהפקת הזירה הבין-תחומית מעצבת בהצלחה סיוט מטלטל על אובססיה אמהית. המשחק והתפאורה מצוינים, אבל לטקסט לא היו מזיקים קיצוצים

"דולי סיטי", המבוססת על רב-המכר של אורלי קסטל-בלום, היא הצגה שתופסת את הצופה בקרביים ושואבת אותו לעולם מסויט ומנוכר. את "דולי סיטי" מעלה הזירה הבין-תחומית בירושלים, שמתארחת בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. הבמאי, טובי דיקמן ("מעשה נורא" פסטיבל Smallבמה ו"קידמה" פסטיבל עכו), מיטיב לברוא את הוויית ה"סדום ועמורה" שבתוכה מתנהלת הגיבורה.

קסטל-בלום יצרה בספרה, שזכה בפרס אונסק"ו, תורגם לשפות רבות ואף זכה בפרס ראש הממשלה, אלגוריה אפוקליפטית. היא מפרקת את מוסד האימהות, את הנרטיב של הגיבורה ואת ההוויה הישראלית-ציונית.

הגיבורה המעורערת היא אם חד-הורית טוטאלית, בעלת תואר מפוקפק ברפואה מאוניברסיטת קטמנדו וחיבה לפרוצדורות כירורגיות פתאומיות. אחוזת חרדה וצורך אובססיבי לשלוט בבריאותו של בנה-יחידה היא משוטטת בתוך מציאות המעוצבת כחלום בלהות, בלי קשר של סיבה ותוצאה, הגיון, או קוהרנטיות.

במסעותיה הנוירוטיים הגיבורה מוצאת את עצמה מאושפזת בכפייה, מבקרת אצל אמה בפריפריה "רחובות", בבית יתומים בגרמניה, בכלא נשים ואצל השכן ההזוי. כאשר היא חורטת בסכין מנתחים חד את מפת ארץ ישראל על גבו של בנה התינוק, ונקודות דם קטנטנות עולות בגבולות 67', נוצר טשטוש מכוון בין מציאות נפשית למציאות חיצונית, בין הפרט לבין החברה הישראלית שבתוכה הוא מתקיים.

ריימונד אמסלם ("שלוש אימהות") בתפקיד דולי מובילה בעוצמה ובכריזמה את צוות השחקנים שלצידה. הם משמשים אנסמבל גרוטסקי ומגוון המלווה את ביצועיה המרגשים, הנעים תדיר על הגבול שבין מפלצתיות לפגיעות. אורה מאירסון נפלאה בתפקיד אמה של הגיבורה, חלי זינדר מפליאה ליצור דימויי נשיות חושניים, עזר קלמנוביץ' אקספרסיבי, יונתן שוורץ משכנע ביותר בתפקיד הבן שהופך מקורבן למקריב ובני אלדר בולט בתנועתיות מרשימה.

העיצוב המינימליסטי בחלל הקאמרי 3 - האולם שנבנה במקור להצגה "המלט" - תורם לאווירת הכרך התעשייתי והאפל. מעבר צר באמצע האולם המלבני, שמשני עבריו יושבים הצופים על כיסאות מסתובבים, משמש במה. המעבר מחבר בין שתי במות "מאולתרות" נוספות. המבנה הזה מאפשר לשחקנים את ההתרוצצות הדינמית והנוירוטית שמחייבת העלילה הפתלתלה.

מעצבת התפאורה, יהודית אהרון, בחרה להסתיר את כל הקירות התוחמים בניילונים אפורים בעלי טקסטורה של צבע מתקלף. המשטחים הנקיים סופגים את התאורה המדהימה של מרטין עדין ומשנים את האווירה תדיר - מכחול תעשייתי עז לתופת אדומה וחזרה לניקיון הסטרילי במעבדה של דולי בעזרת התאורה הלבנה.

"ההתאהבות" של דיקמן בחומר הספרותי הופכת את ההצגה לאפוס רחב יריעה, שקיצורים ועריכה היו עושים עמו חסד. החלק השני, המתמקד בצמיחתו של הילד עד לגיוסו המוקדם לצבא, ארוך במקצת ולמרות כמה רגעים בימתיים יצירתיים, הוא לא מצדיק את אורכו וממסמס את העוצמה האירונית והמטלטלת שנבנתה בחלק הראשון, שהיטיב לשקף את חוויית הקיום השברירית, האובססיבית ומורטת העצבים.