"חברות הכי טובות": הכל נפתח, והדמעות שקולות לצחוק

יום שישי 03 במאי 2013 08:00 מאת: טל לוין, עכבר העיר

שום אבן לא נשארת הפוכה בשעה ו-40, שמבוססות רובן ככולן על מלל רציף וקולח. גם במקומות בהם הדיאלוגים הארוכים מכבידים, האהבה של גלעד קמחי לתנועה וצבע, מצליחה להרים את הירושה של ענת גוב


מקור כוחה של החברות הנשית. "חברות הכי טובות"

(צילום: דניאל קמינסקי)

פרסומת

"נורא בא לי לכתוב מחזה שהוא רק לשחקניות, כפיצוי על זה שאין תפקידים טובים לנשים בתיאטרון", אומרת ענת גוב ז"ל בראיון שנערך עמה ב-1999, ערב עלייתה של ההצגה "החברות הכי טובות" לראשונה – בתיאטרון הקאמרי. יותר מעשר שנים לאחר מכן, בהפקה מחודשת של תיאטרון בית לסין בשיתוף עם הקאמרי, וכמה חודשים אחרי מותה של גוב, נדמה שלא הרבה השתנה. תפקידים טובים היו וישנם, אבל הצגה שכולה נשים (שחקניות, מחזאית ובמאית – אז עדנה מזי"א), ושחוגגת את ושואלת על התחביר המורכב של החברות הנשית – אין. הרצון של המחזאית לייצר עבור עצמה מרחב בטוח לעבודה, יוצר בתורו גם מרחב בטוח עבור הצופות. במובן מסוים גוב מציעה לנשים בקהל להצטרף לשלוש החברות (הגיבורות) – המפוצלות לשש שחקניות, למעין קפה של חברות, שבו הכל נפתח, הכל עולה, והדמעות שקולות לצחוק.

» חברות הכי טובות - מועדי מופע
עוד בבית ליסין ובקאמרי:
»
"אז, בפראג": מיטלפונקט במחווה לסרטי ריגול
» "איש קטן, מה עכשיו": הצגה שלא נחה לרגע

"החברות הכי טובות" מגולל את סיפורן של שלוש – סופי (מיה דגן), תרצה (יעל לבנטל) וללי (שרית וינו אלעד), שנפשותיהן נקשרות בבית הספר התיכון, וכל האהבות, החלומות המקצועיים והתסכולים האישיים נחקרים ומובאים אל תוך החברות. הן נפגשות בזמן הווה, בנות 40, אחרי נתק של כמעט שנתיים, שסיבתו מתבררת לקראת הסוף. ההתקבצות המחודשת היא לבקשתה של ללי, שמסרבת, עד הסיום, להסביר להן מדוע התעקשה לאחד את הקבוצה המפורקת. המפגש הוא זירה להעלאת זיכרונות, סגירת חשבונות עבר, חרטות וגם לגוד אולד פאשין שיחת בנות. את דמויותיהן הצעירות מגלמות שמרית לוסטיג (סופי), כנרת לימוני (ללי) ודינה סנדרסון (תרצה).

גוד אולד פאשין שיחת בנות. "חברות הכי טובות":

שום אבן לא נשארת הפוכה בשעה ו-40, שמבוססות רובן ככולן על מלל רציף וקולח. קנאה, דימוי גוף, ביטחון עצמי, מיניות, סמים ועוד, נחווים דרך רפליקות שנונות ומהירות רוב הזמן, אך לעיתים גם מתישות, וולגריות ומאומצות מדי. גוב לא חששה לצחוק ולבקר בו זמנית סוגיות נשיות רגישות – כך למשל בסצנה שבה יולדת סופי את בנה הראשון, וצורחת מכאבים ופחד בחדר הלידה, רק כדי לצאת החוצה ולספר על חוויה מדהימה של חיבור לעצמי. תרצה נאבקת כל חייה להגשים את הפנטזיה הנורמטיבית, כדי לגלות שההצלחה גובה מחירים כואבים. ללי, אישה משכילה ודעתנית, נותרת לבדה משום שהיא "אובר קוולפייד בשביל גברים", או בניסוח פחות פמיניסטית של גוב – "לא מוצצת" – באחת הסצנות המצחיקות בהצגה.

הבחירה להפקיד את הירושה של גוב בידיו של גלעד קמחי הייתה בהחלט נכונה. האהבה של הבמאי לתנועה וצבע על הבמה, מצליחה להרים את המחזה במקומות שבהם הדיאלוגים הארוכים מכבידים ומושכים אותו מטה. קמחי גם ניסה ליצור הרמוניה בין קולות השחקניות, כך שלא יצעקו או ילחצו חזק מדי ויותר מדי זמן. אבל השילוב בין הטקסט של גוב לבין העוצמה של וינו-אלעד, דגן ולבנטל, יצר הרבה דקות רמות ועמוסות, שבסופן נשארו הן השחקניות והן הקהל עם הלשון בחוץ. בקבוצה הצעירה בלטה סנדרסון, שגם קיבלה את הדמות הקומית והקריקטורית ביותר.


האהבה של הבמאי לתנועה וצבע מצליחה להרים את המחזה (צילום: דניאל קמינסקי)

הקוליסות הגדולות שיצר ערן עצמון, היו פונקציונאליות מאוד – ותפקדו פעם כדלת שדרכה נפתחת תקופה חדשה ונסגרת אחרת, פעם כמראה בה ניצבות הדמויות – הצעירה והמבוגרת – זו מול זו, ופעם כקירות של בית. בחירות מעניינות נעשו בגזרת התלבושות (מוני מדניק), כאשר לכל פרק בחייהן של החברות נבחר צבע אחר, שהרכיב על גווניו את לבוש הדמויות הצעירות. האחידות הצבעונית והקולנועית משהו, עמדו כנגד השוני בין החברות הבוגרות. בכך סומן בעדינות יפה המעבר בין הדבוקה המשתוקקת לדומות, לבין הנשים האינדיבידואליות, שמרגישות צורך גם לביטוי עצמי נפרד. ואכן זהו סיפורה של "החברות הכי טובות", שדורשת על פשרה ומקור כוחה של החברות הנשית, בעולם שבו מלמדים נשים שוב ושוב לא לתמוך זו בזו, ולהתחרות האחת בשנייה על הכל.

» חברות הכי טובות - 8-9 במאי, בית ליסין


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(14 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5