במה

עדכנו אותנו




גברים: עוד ספר שגבר כתב על עצמו

יום רביעי 21 בנובמבר 2012 08:00 מאת: יובל בן עמי, עכבר העיר

אין מחסור ביצירות העוסקות בגברים, ואם יוצרים יצירה כזאת במיוחד, רצוי שתחשוף משהו חדש להפליא. זה לא קורה בהצגה "גברים"



הצגה מבריקה מבחינת תנועה. "גברים"

(צילום: יעל אילן)

פרסומת

הנה רעיון לניסוי. אבצע אותו ראשון ואני מבטיח לספר את התוצאה האמיתית. גשו בעיניים עצומות למדפי הספרים שלכם, ספציפית לזה שמונחים עליו רומנים. הושיטו יד ובחרו ספר. רוב הסיכויים הם שגיבורו יהיה גבר, ושהוא יציג את העולם מנקודת מבט גברית.

עצמתי, קמתי, הושטתי יד, שלפתי. הספר שבידי הוא הכרך הראשון של "אורלין" מאת לואי ארגון (בתרגום יורם ברונובסקי, ספריה לעם). שניים הם גיבוריו: אורלין וברניס, האוהבים אהבה מוטרפת וחסרת מנוח, אבל המספר הכל יודע עוקב תמיד אחרי אורלין. אורלין, הגבר, הוא צירו האמיתי של הספר. עכשיו עשיתי את אותו תרגיל עם מדף ה־DVD. יצא לי "חוק התשוקה" של אלמודובר, שבו רוצח אנטוניו בנדרס את מאהבו לשעבר של בן זוגו בדחיפה מעל צוק.

» גברים - מועדי מופע
עוד בחאן:
» ירושלים החדשה: תעוזה בתיאטרון החאן
» משחק של אהבה ומזל: ג'יטה מונטה מנצחת את השיטה

התרבות המערבית והאנושית בכלל פחות או יותר ויתרה על נקודת מבטה של מחצית האנושות. הסובייקט הספרותי, הקולנועי וגם התיאטרלי הוא כמעט תמיד גברי. במילים אחרות, אין מחסור מיוחד ביצירות העוסקות בגברים, ואם יוצרים יצירה כזאת במיוחד, נגיד הצגה ששמה "גברים", רצוי שהיא תהיה מיוחדת באמת ותחשוף משהו חדש להפליא, שטרם עלה בדעתם של ארגון ואלמודובר.

מהילדות ועד הקבר. "גברים":



אחסוך לכם את המתח. זה לא קורה בהצגה "גברים". אולי אילו התמקדה במקטע אחד מחייו של הגבר, היה אפשר להפיק ממנה תוכן כלשהו, אבל המחזה, שחיברו יחדיו אמיר דוליצקי וזאב קלאתי, מתעקש לעקוב אחרי גיבורו מהילדות ועד הקבר, עם השתהות ארוכה על מפגש שלו עם נערת ליווי ברזילאית אחת.

בכל קטע של חייו מגלם את הגיבור שחקן אחר. מוטיבים חוזרים נרשמים: חלום בלהות על לווייתן, ז'קט סמלי שמוענק לגיבור בכל פעם שהוא יורד מדרגה בסולם העליבות הגברית, בת זוג בשם ענבל... מאה אחוז, אבל מה יש כאן שאין בכל יצירה קודמת, בין שעסקה בגבריות בגלוי או במוצנע?

משחק שווה זהב



אז זה מה שיש: יש שחקנים נפלאים, תלבושות נפלאות, עיצוב חלל נפלא, תאורה נפלאה, מוזיקה נפלאה, יש אפילו בימוי לא רע – של קלאתי עצמו, אבל נעדרים ממנו קשיחות נחוצה, גירזון והידוק. הסיפור של "גברים" הוא דרמטי, כמעט טראגי, כי מלבד קונספט מגובש ואמירה יש כאן זהב טהור, בוודאי מבחינת משחק. יונתן מילר מנתר בשניות ספורות מתפקיד של נערה בת 18 מתוך סיטקום טלוויזיוני לזה של ישיש המחולל את מחול המוות שלו. אריאל וולף וויטלי פרידלנד שופעים קסם בכל רגע, רוי מילר מביא לבמה משהו מסתורי וחזק, ואריה צ'רנר מצטיין כרגיל בשאר רוח ובהרמוניה.

נילי רוגל בולטת מאוד, גם כי היא אשה בין גברים, אבל בהחלט משום שהיא פשוט שחקנית מרתקת. ההומור המיוחד שלה, שנכרך באופן שונה בכל אחת מהדמויות שהיא מגלמת, הולם מאוד את ההצגה הזאת, ולא ברור למה ההצגה מתנכלת לה ומחרבשת הכל. סצנת היצאנית הברזילאית, למשל, היא ממש טור דה פורס של רוגל כשחקנית קומית, שמשום מה מישהו החליט לקלקל עם התייחסות לסיפור חווה והתפוח ועם שיר קברטים ארוך באנגלית. מה הקטע? זה דרש בירור. בסיום ההצגה קראתי את התוכנייה כולה ואף ניגשתי לאתר החאן, לברר שמא החמצתי משהו. "המחזה פורש את חייו של גבר אחד מילדותו ועד מותו כמשל", נכתב שם, "דרך חמישה צמתים שבהם יהיה עליו להכריע בין גבריותו לאנושיותו". אוקיי, החיים כמשל, היינו שם, עוד ספר שגבר כתב על עצמו. נמשיך. מה כתוב שם למעלה? "הצגה קומית־טראגית על מהותו השוביניסטית של הגבר (הצגה שכל אשה חייבת לראות ולהדחיק)".


שחקנים נפלאים, תלבושות נפלאות, עיצוב חלל נפלא. "גברים" (צילום: יעל אילן)

סבבה, אחים שלי, תעשו הצגה יומרנית ולא מבוקרת, תתייחסו באופן לא מעמיק לנושאים כבדים כמו בריונות בקרב ילדים, זקנה, עינויים ואפילו רצח (הגיבור מחסל עציר פלסטיני במהלך שירותו הצבאי, אחרי סצנה חיננית של השתנה עם החבר'ה), תנו לשחקני החאן האדירים ולמעצביו המצוינים להציל אתכם בכישרונם, אבל דחילקום, אל תעמידו פנים שאמרתם משהו חדש ובעל ערך על פוליטיקה מגדרית כשלא זה המצב כלל.

כשל של מהות

הפער בין צורה לאמירה ב"גברים" פתח פולמוס כבר במיניבוס שהסיע חלק מהמבקרים חזרה לתל אביב. חברי המלומדים העלו טיעונים יפים לכאן ולכאן, ומי שהתנגש עם עמדתי בצורה מובהקת היה יואב איתמר, שצפה בהצגה עבור אתר יקום תרבות. איתמר אמר שהוא מזהה בנאליות, ואפילו הצביע על מאמר של המורה הרוחניקי שי טובלי, שמהדר את התוכנייה, ותהה אם ההצגה לא נבעה מאחת מסדנאותיו, עם זאת, ההצגה כבשה אותו, והוא העדיף לחשוב עליה כסוג של מחול או אופרה, שיוצריו מסרבים להיכנע לכובד הראש התיאטרלי הרגיל.

אני מודה ש"גברים" היא הצגה מבריקה מבחינת תנועה, אבל חושב שגם אילו היו מחדדים אותה למופע של מחול טהור, היה כאן כשל של מהות. האם צורה יכולה להיחשב מהות? האם היא יכולה להחליף מהות, או להתחרות במהות כביכול? השאלות המעניינות שמעלה "גברים" אינן קשורות כל כך לגבריות, הן שאלות על תיאטרון. שאלות על תיאטרון הן תמיד שאלות של טעם, ולטעמי חסר כאן משהו חשוב.   

» גברים - מאת אמיר דוליצקי וזאב קלאתי. בימוי: זאב קלאתי. 28.11, בית ציוני אמריקה.





תגיות: אמיר דוליצקי, גברים, החאן, זאב קלאתי, יובל בן עמי

(1 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • אולי אישה 23/11/2012 08:49:51