סוסים על כביש גהה: לא כוס התה של כל אחד

יום רביעי 14 בנובמבר 2012 08:00 מאת: יובל בן עמי, עכבר העיר

"סוסים על כביש גהה" מספקת רגעי משחק יפים, אך חסרות בה התעלויות, ובמקרים מסוימים משרה הבינוניות דכדוך


חסר מקל של קינמון. "סוסים על כביש גהה"

(צילום: גדי דגון)

פרסומת

תשמעו קטע מצחיק. ישבתי היום על קפה עם מישהו שאינו איש תיאטרון אבל הוא בהחלט איש תרבות, והוא דיבר איתי על סוג מסוים של מחזות ישראלים. "אתה יודע," אמר, "כאלה שמתרחשים בסלון של משפחה ישראלית שיש לה סוד אפל, ואז הדוד בא מאמריקה והוא מתגלה".

לא אבוש, אבל תשובתי היתה: "כן, מחזות בית ליסין". אפילו ציינתי אחד כזה שהתאים בדיוק לתיאור, "ולנטינו", עם זאב רווח בתפקיד הדוד. אמנם ההתרחשות מוקמה בחצר הבית ולא בסלון, והדוד היה מארגנטינה, אבל טכנית, גם ארגנטינה היא באמריקה. הוספתי שהז'אנר חביב עלי ושלמיטב זיכרוני הענקתי ל"ולנטינו" ביקורת אוהדת.

מן המפגש עם איש התרבות המשכתי היישר לבית ציוני אמריקה, להצגה סוסים על כביש גהה. אני חובב את סביון ליברכט, אבל דווקא את הסיפור שעליו מבוסס המחזה לא קראתי, ולכן לא ידעתי שהוא תואם בדיוק נמרץ, כמעט קומי, את הכללים שפורטו לעיל. יש סוד, יש דוד, ואמריקה היא במקרה הזה אלסקה. הסלון אמנם הפך למטבח, אבל אין ספק שמדובר בדוגמה מושלמת לזן ההצגות הזה: הצגות בית ליסין.

» סוסים על כביש גהה - מועדי מופע
עוד בבית ליסין:
»
סביון ליברכט: "משאת נפשי תמיד היתה תיאטרון"
» ציפי פינס: "בשביל המדינה התיאטרון זה מעמסה של שמאלנים"

אילו היה הזן נדיר יותר, הוא היה רוכש בקלות רבה יותר את אהדתם של מבקרים. מאחר שהוא חוזר על עצמו שוב ושוב, חובבי תיאטרון אנינים נוטים לזלזל בו. אני מציע, ולו רק כדי שיהיה לנו יותר מעניין כאן היום, לא לזלזל בו אלא להתייחס אליו כסוגה מוגדרת היטב, כתמה שמזמינה וריאציות, כמו הטרגדיה היוונית הקלאסית, או נעימת סטנדרט שזוכה לעיבודי ג'אז שונים. מאלה לא נמאס, למה שיימאס מ"ולנטינו"?

יש דוד, ואמריקה היא במקרה הזה אלסקה. "סוסים על כביש גהה":



כמו ב"מטריקס"



ירמי, הדוד מאמריקה, פורץ לחייה של משפחה רגועה לכאורה במושב בשולי גוש דן, ומחולל דרמה בעולמה. למעשה הדרמה היתה חבויה בתוך קרבי המשפחה מראש. ירמי מוציא את האמת לאור ומערער את המשפחה כולה. כמו בסרטי ה"מטריקס", מתחוור לבני הבית שהאמיתי אינו מוכר והמוכר אינו אמיתי, ומה שהם רצו שיישכח וייקבר לא נשכח ולא נקבר, אפילו לא מת.

התערערות הקו הדק בין המוכר והאמיתי היא כמובן מפתנו של הטירוף. דפנה רכטר מככבת בהצגה בתפקיד נינה, אהובתו לשעבר של הדוד מאמריקה ורעייתו בהווה של אחיו, אשה שנמצאת לכל אורך ההתרחשות על המפתן הזה. קשה לדבר על אמינות בתיאטרון כזה. כמעט אף פעם אין בו אמינות, משום שהוא מנסה לחקות את המציאות ובהיותו תיאטרון נכשל בכך. במשחק של רכטר, לעומת זאת, משחק חי שמתקשר היטב עם הקהל, ישנה אמינות שטורדת את המנוחה, וזה בדיוק מה שדמותה של נינה אמורה לעשות.

יובל שרף אמינה אף היא בתפקיד בתה של נינה, עידית. שרף משילה מגילה כעשור והופכת לבת 18 חכמה ורגישה. משחקי גיל הם עדות לסוג אחד של כישרון, אבל ברגע הדרמטי הגדול של הדמות מתגלה כישרון מסוג אחר, משחק איכותי שנוגע בלב. מיכה סלקטר, בתפקיד הדוד מאמריקה יוני, משמר לאורך כל ההצגה מטען מטריד. מעטים השחקנים שיודעים להגיש דמות שקשה לחבב באופן שבכל זאת מזמין את הקהל להביט לתוכה. יש עוד זיקים נחמדים של משחק, אבל חסרות התעלויות, ובמקרים מסוימים משרה הבינוניות דכדוך. 

ציפי פינס ביימה באופן המקובל בהצגות בית ליסין, ושתכלס די הולם אותן. מי שזו כוס התה שלו, ייהנה כאן מהתפאורה הנאה של ערן עצמון ומהמוזיקה של יוסי בן־נון (אבל אולי קצת פחות מהאיפור והתלבושות). מי שאוהב תה מתוחכם יותר, שישתה תה מתוחכם יותר. העצה שלי בכל אופן היא להוסיף במקרים הבאים פרוסה של זנגוויל, מקל של קינמון, או משהו אחר שיעשה את התה הזה לקצת יותר מיוחד, קצת יותר מקורי. זה לא יבריח קהל. מתח בתוך משפחה הוא מהחומרים המעולים ביותר שקיימים עבור יצירה עלילתית. אין סיבה שניאלץ להקדיש חצי מהטור לסוגיית הלגיטימיות של הצגה שעוסקת בו.


הולם את הצגות בית ליסין. "סוסים על כביש גהה" (צילום: גדי דגון)


עוד תיאור של משפחה

טוב, נשארו לי בערך מאה מילים ואני רוצה לנצל אותן כדי להמליץ על ספר שנח כרגע על שולחני. הוא לא עוסק בתיאטרון, אבל מורכב במידה רבה מטקסטים בימתיים. זהו ספרה הראשון של המשוררת נעם פרתום "להבעיר את המים באש", ופרתום היא כידוע פרפורמרית אנרגטית וסוחפת, שקידמה היטב את אמנות הספוקן וורד בארץ (חפשו אותה ביוטיוב).

אצל פרתום המשפחה, בניגוד לזוגיות, כמעט נעדרת, אבל היא שם: "פעם אמא היתה מניחה צלוחיות זכוכית עם לקט בוטנים בקצה השיש בסלון/ ואני הייתי מפלחת בשקט רק את הקשיו זה היה כשגדי עוד לא היה/ קירח ושמן כל כך. כן פעם/ כשלתמר עוד לא היה פרקינסון והיא היתה מחזיקה את מניפת הקלפים כמו זנב טווס פרוש מפואר/ ביד בטוחה...".

זה נמשך כך, וזה נהדר. השירה זוקפת את ראשה מעל לתיאטרון ואומרת: אני יודעת לתאר משפחה, עבר, הווה ועתיד בשתי נשימות, ואתה לא, אז בבקשה אל תקלקל לאחותי הפרוזה. תחזיר לה, תיאטרון, תראה לה שגם אתה יודע. 

» סוסים על כביש גהה, מאת סביון ליברכט - 14 בנובמבר, היכל התרבות קרית גת.
תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(1 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 15/11/2012 01:30:16

  • 1.ציפי במאית?(חובב תיאטרון)

    15/11/2012 00:16:04