לא אשנא: התיאטרון לא משתווה למציאות

יום שלישי 06 בנובמבר 2012 08:00 מאת: יאשה קריגר, עכבר העיר

תולדות חייו של הרופא מעזה על במת הבימרתף מוצגים באמצעים תיאטרליים פשוטים שלא מצליחים להעביר את עוצמת הסיפור האמיתי


אלמנטים מינוריים שלא צועקים מספיק חזק

"לא אשנא" (צילום: ז'ראר אלון)

פרסומת

אני לא בטוח מהיכן זכורה לי האנקדוטה על האיש שטובע בים, מנופף בידיו וצועק "הצילו", ובאותו הזמן עומדים על צוק מעליו שני אנשים, מתבוננים בטובע ומתדיינים ביניהם האם צעקתו היא טובה או בינונית. הסיפור הקטן הזה ממחיש בדיוק את תחושתי לאחר שיצאתי מהצגת היחיד לא אשנא על פי ספרו של ד"ר עזאלדין אבו-אלעיש, שמוצגת בימים אלה בתיאטרון הבימה.

» לא אשנא - מועדי מופע
עוד בהבימה:
»
הסוחר מוונציה: תיאטרון תלת ממדי מרהיב
» לא ביום ולא בלילה: חד ממדי, רגשני וצפוי

אבו-עלאיש נולד וגדל במחנה הפליטים ג'בליה, וכאשר בגר נשלח ללמוד רפואה בקהיר. לאחר שסיים את לימודיו שם המשיך ללימודים בהרווארד, ומשחזר לארץ עבד ברצועת עזה ובבתי חולים ישראליים לסרוגין. לימים אבו-עלאיש נודע בכינויו "הרופא מעזה", הרופא הפלשתיני שיילד הכי הרבה תינוקות יהודיים. בספרו מתאר אבו-עלאיש את החיים במחנה ג'בליה בתור ילד, את חיי משפחתו, ההשתלמויות הרבות בחו"ל והנתק מהמשפחה, את האינתיפאדה הראשונה והשניה, את חוויותיו כרופא פלשתיני בישראל, וכמובן את הטרגדיה הגדולה של חייו – מות שלוש בנותיו ואחייניתו מפגזי טנק במבצע "עופרת יצוקה". זעקותיו של אבו-עלאיש נשמעו בשידור חי בטלויזיה הישראלית דקות ספורות לאחר האסון, ב-16 בינואר 2009. דרך כל ארועי חייו לא הפסיק אבו-עלאיש להאמין בדו-קיום, לפעול למענו ולהלחם בשינאה שקיימת משני צידי הסיכסוך.


סיפור מעט מגומגם ברצף שלו. "לא אשנא" (צילום: ז'ראר אלון)

על הבמה הקטנה של הבימרתף משחק גאסן עבאס את ד"ר אבו-עלאיש, עבאס עובר על קורותיו של הרופא מעזה בגוף ראשון, החל מילדותו ועד לאחר האסון הגדול. הוא עובר בין היושבים הקהל, מישיר אליהם את מבטו, ובאמצעים תיאטרליים פשוטים של מספר-סיפורים, מציג את חייו של אבו-עלאיש.

אפשר לדבר על הצדדים האסתטיים של ההצגה, כמו בכל ביקורת. על העיבוד לבמה של שי פיטובסקי ועל הדרמטורגיה של שחר פנקס, שלא לגמרי צולחים את המעבר לבמה, ויוצרים סיפור מעט מגומגם ברצף שלו. אפשר לדבר על הבימוי השקט של פיטובסקי, שמעניק להצגת היחיד תבנית קלאסית ופשוטה של מספר-סיפורים, בצירוף אלמנטים תיאטרליים מינוריים ויפים. אפשר גם לתאר את משחקו של עבאס, שלרגעים מצליח לגעת בפיסות החיים של הרופא, ולעתים כורע תחת העול הכבד של הסיפור הלא יאמן הזה. אפשר גם לציין לטובה את המוזיקה היפיפייה של הילית רוזנטל שמלווה את ההצגה ומעניקה לה את הקצב שלה, את על התאורה הנקייה של זיו וולושין וגם את העיצוב הפשוט והמוקפד של ניב מנור.

אבל במקרה של ההצגה הזאת, ההתעסקות באסתטיקה של התיאטרון מרגישה כמו פספוס. אפשר לבזבז אינספור מילים על דיון בצעקה של האיש הטובע, אבל אי-אפשר להימנע מההרגשה עד כמה הדיון הזה פתטי לנוכח המציאות שמכה בפנינו. אפשרות אחרת היא פשוט לשמוע את הצעקה של הטובע. ראוי בהחלט שצעקה זו תישמע על במת התיאטרון הלאומי, תהדהד ותעשה את שלה. יש לה את מה שאין לשום צעקה אחרת על במת התיאטרון – היא אמיתית, לא בדיונית, והיא כל-כך קרובה אלינו.

זעקת הטובע קרובה מתמיד. הרופא מעזה בחדשות ערוץ 10:



» לא אשנא - 24.11 -26.11, הבימה


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5