פסטיבל בת-ים לתיאטרון רחוב: כשהקהל מצביע ברגליים

יום שישי 05 באוקטובר 2012 08:00 מאת: יאשה קריגר, עכבר העיר

בין מופע כליזמרים, ריקוד טנגו על מסך וידאו אנכי, הצגות רחוב משובחות ומופע קרקס מהפנט, קשה היה שלא למחוא כפיים נון-סטופ לכל משתתפי הפסטיבל


(צילום: תומר פולטין)

פרסומת

כדי להגיע לפסטיבל בת-ים לתיאטרון רחוב לקחתי קו 18 מכיכר רבין. עוד נסיעה שגרתית באוטובוס, אלא שבמקרה הזה ציפתה לי הפתעה. יחד איתי עלה לאוטובוס בחור עם גיטרה, ולא הרבה זמן לאחר תחילת הנסיעה הוא שלף סמרטוט והתחיל לנקות את שמשות האוטובוס ביסודיות. נו, עוד מקרה של או.סי.די. לאחר כמה תחנות עלתה בחורה ופילסה את דרכה לסוף האוטובוס, התיישבה מאחורַי והתחילה לספר לנוסעים בקול רם את קורותיה כשחקנית תיאטרון בברלין. לאחר מספר דקות עלה הומלס והתחיל להטריד את הנוסעים, לדחוף אותם ולבקש אוכל. במהרה התפתחה מהומה וכל נוסעי קו 18, חמושים במצלמות האייפון שלהם, הפכו בעל כורחם לצופים-משתתפים בהצגת-אוטובוס.

ההצגה הזו, "אם כבר לבד", היא פרי עבודתו של אנסמבל סוטין 9 (במאי: רועי הרץ רוסו) והיא אחת מהצגות התחרות בפסטיבל, שחוגג השנה את שנתו ה-16. בסיומו, כל האוטובוס שר ומחא כף לצלילי הגיטרה של חולה הניקיון והנוסעים והשחקנים ירדו בנקודת הכניסה לפסטיבל, כיכר המצבה בבת-ים. ההומלס התעלף, וסביבו התגודדו נוסעי האוטובוס, שכבר ידעו שמדובר בשחקן, ואנשים נוספים שתמהו על כך שאדם התעלף ובמקום לעזור לו כולם עומדים ומצלמים. "מה קרה לכם?!", צעק אחד מהם, "בן אדם לא מרגיש טוב ואתם עומדים ומצלמים?!". הוא הקים את ההומלס והושיב אותו על ספסל סמוך. "זו הצגה" אמרו לו נוסעי האוטובוס המצטדקים. "איזה הצגה?" תמה עובר האורח, "למה שבן-אדם יעשה הצגה ברחוב?"

את התשובה לשאלה הזו סיפקו מארגני הפסטיבל, בניהולם האמנותי של ליסה ג'יקובסון וגיל בכר, במשך שלושה ימים בצפון בת-ים. רחוב רוטשילד המוביל לים והרחובות הסמוכים אליו נסגרו לתנועה לטובת מגוון רחב של הצגות, מופעי מוסיקה ומחול, מיצגים ועוד שלל הפתעות, כאשר המשותף לכולם הוא הקיום שלהם במרחב הציבורי-עירוני. הפסטיבל אירח השנה 7 הצגות תחרות ישראליות וכלל גם מופעים מאנגליה, ספרד וצרפת.

#alt
אמנות רחוב. פסטיבל בת ים (צילום: תומר פולטין)


כלייזמרים, ברייקדאנס ושירה מדוברת


מתחנת האוטובוס המשכתי אל מתחם הפסטיבל, ועוד בטרם חציתי את השער כבר יכולתי לחוש באוירת החג, הפנינג המוני של אלפי אנשים וכמות מטורפת של ילדים. בכל פינת רחוב מופע מתהווה, האנשים מתגודדים במעגל סביב הפרפורמרים, ובתום המופע (רוב המופעים אורכים בין 15 ל-30 דקות) הקהל מתפזר וממשיך ליעד הבא. אין צורך לצאת מהאולם ולהיזכר איפה חנית וגם אין צורך בכרטיס. הכל קורה ברחוב והכל בחינם (פרט למופע אחד בלבד).

בדרכי אל המופע הבא עצרתי לכמה דקות להקשיב לנגינתם היפה של להקת כליזמרים צעירים. אלה היו הקליינע מענטשעלעך ('אנשים קטנים' ביידיש), שמפיצים את מורשת היידיש והכליזמר ולדבריהם "הניגונים חייבים להיות מלאי שמחת חיים, אבל אי אפשר בלי קצת 'אוי-ווי'." סחתיק.

הפואטרי סלאם, שהתקיים על הבמה הסמוכה למזרקה ברוטשילד פינת בלפור, הוא תחרות שירה מדוברת (ספוקן וורד), ז'אנר שהולך ותופס תאוצה בשנה-שנתיים האחרונות בארץ. חמישה משוררי רחוב בעלי כינויים כמו אלן פותלס, פדרו גראס וג'ימבו ג'יי, מתחרים על פרס מיקרופון הזהב, ולשם כך הם מכופפים את השפה העברית ועושים בה כבשלהם. זהו אחד המופעים בפסטיבל שאינו עתיר ויזואליה ואינו פונה לקהל הילדים הפוטנציאלי, ודווקא משום כך שמחתי לראות שבכל זאת עשרות ממבקרי הפסטיבל ישבו ונשבו בקסם שירת הרחוב המדוברת. הנה דוגמא קטנה של קטע ספוקן-וורד מאת פדרו גראס, שהופיע גם הוא בפסטיבל:


לאחר מנת השירה פניתי אל המופע הבא, ובדרך עצרתי ליד עוד מעגל צפוף של צופים. נדחקתי פנימה ולרגע חשבתי שאני נמצא בברונקס או בקווינס. חבורה של נערים רקדו ברייקדאנס לצלילי המוסיקה הרועמים ברקע. הצירוף 'בת-ים-ניו-יורק' נשמע במקרה הזה רלוונטי מתמיד.

המופע הבא, 'סספנד'ס טנגו', כלל שני רקדנים והקרנת וידאו-ארט. פשוט. אלא שאת הטנגו הם רקדו על הקיר האנכי של בניין בעל 10 קומות, כאשר הם תלויים באוויר ומשתמשים בקיר הבניין, עליו מוקרן הוידאו, כרצפה. זהו מופע מהפנט ומרהיב, שהינו פרי שיתוף הפעולה בין אריק לקומט וויולאן גארו, אמני קרקס אוירי מצרפת, לבין אסנת עילם, אמנית וידאו ישראלית. בתום המופע ובתזמון מושלם לאחר מחיאות הכפיים של הקהל, הוארו השמים במפגן זיקוקים נהדר.


לחיות בתוך גלגל



את היום השני התחלתי עם עוד הצגת תחרות, "בת ים" בבימויו של יאיר שרמן. המחזה של רועי מליח רשף מספר על משפחה בת-ימית, משפחת ברדוג, שמוצאת בתולת ים פרימדונה במזרקה של רוטשליד פינת בלפור. זהו מחזה חביב על ערכי משפחה, יחסי מרכז-פריפריה והמירוץ המודרני אחר 15 דקות של תהילה, בביצוע ססגוני של להקת שחקנים מוכשרים (גור פיפשקוביץ, חרות אשכנזי, רות רסיוק, מיטל אבני ויאיר פיש).

המשכתי עם ההצגה האורחת של הצמד הצרפתי 'ברי דה בנאן', "רצח במוטל". ללא מילים ובעזרת עזרים קוליים שונים ומשונים, שני הקומיקאים הציגו סצנות קולנועיות שנשזרו למותחן אימה משעשע. זהו מופע ליצנות מתוחכם שאיפשר את ההנאה של הורים וילדים כאחד.

המופע האחרון שראיתי הוא גם הזה שנהניתי ממנו ביותר. זהו מופע הקרקס "ווילהאוס" של הקבוצה האנגלית, Acrojou. שני נוודים-אקרובטים חיים בתוך גלגל המעוצב בסגנון אניה עתיקה, בעל אינספור דלתות קטנות, מגירות, וילונות וחלונות. הם מנהלים מערכת יחסים, מגלים עולמות חדשים, נרדמים ומתעוררים - וכל זה בתוך הגלגל ועליו, תוך כדי תנועתו הבלתי פוסקת. וירטואוזיות אקרובטית בשילוב פואטיקה מעוצבת. ומוטב וידאו אחד על פני הרבה מילים:


במהלך היומיים בהם פקדתי את הפסטיבל, שמתי לב לשני סממנים, שהם בעצם שני הצדדים של אותו המטבע, ושניהם ייחודיים ובלעדיים לתיאטרון הרחוב. הראשון היא ההתלקחות הספונטנית של התלהבות הקהל. מכיוון שתחלופת הצופים גדולה ואף אחד אינו מחוייב להישאר ולשבת (או לעמוד) באותו המקום, קורה לא אחת שקהל טרי שמגיע להצגה, ובעיקר קהל שמצטרף מאמצע ההצגה, נדלק ומביע את התלהבותו באופן מיידי. בפועל זה אומר מחיאות כפיים שמדביקות את שאר הקהל - גם במקומות שכביכול לא אמורים למחוא בהם כפיים. זהו בדיוק הערך המוסף של לעשות תיאטרון ברחוב: הרחוב מכוון במידה רבה את ההצגה, בזמן שבאולם התיאטרון אנו רגילים להצגה שמכוונת את הקהל.

זה כמובן עובד גם הפוך: הסממן השני הוא עזיבת הקהל את ההצגה באמצע, ללא גינוני-טקס ובקריאות "אמא, בואי, זה משעמם". אין כאן את הנימוסים של התיאטרון מהסיבה הפשוטה שהקהל נמצא במגרש הביתי שלו, ברחוב, אליו פולש התיאטרון. במילים אחרות, ניתנת לקהל האפשרות לבחור באופן אקטיבי ובכל רגע - לאהוב או לא לאהוב.

השנה סיפק פסטיבל בת-ים מגוון עצום של אפשרויות בחירה, ולא רק זה. הפקת הפסטיבל גרמה לבחירה הזו להיות נוחה עבור הקהל, כאשר בתוך הכאוס של הרחוב ההומה נשמר הסדר והארגון, עמדות מודיעין ושלטים פוזרו בצורה יעילה במתחם ולצופים סופקה תכניה יפה וידידות, שעוצבה כעיתון יומי. גם הפעם הוכיח פסטיבל בת-ים שלפחות במהלך כמה ימים בשנה, לא חייבים ללכת לתיאטרון כדי לראות תיאטרון. מספיק פשוט לצאת החוצה לרחוב - והתיאטרון כבר יבוא אליך.

#alt
אתה פוסע על חבל דק, חבר. מתוך "הפנצ'ריה" (צילום: תומר פולטין)


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 5.חב"ד(עודד)

    06/10/2012 02:49:00

  • 05/10/2012 21:24:05

  • 05/10/2012 20:20:10

  • 05/10/2012 15:42:20

  • 05/10/2012 12:30:17