אנשים קשים: לדור שלא ידע את יוסף בר יוסף

יום שלישי 18 בספטמבר 2012 08:00 מאת: יובל בן עמי, עכבר העיר

המחזה של בר יוסף ניצב איתן גם 39 שנים לאחר שהוצג לראשונה, אך יש בו גם ריקנות של תיאטרון רפרטוארי עירוני ישראלי בן זמננו


דימוי יפה של המצב האנושי. "אנשים קשים"

(צילום: ז'ראר אלון)

פרסומת

שלוש מילים של אלתרמן תקועות איתי כל חיי. הן חותמות שיר נטול שם ומוכר למדי מתוך "כוכבים בחוץ": "מאגמיהם המים ניבטים אלינו/ זוהר העץ באודם עגילים/ לעד לא תעקר ממני, אלהינו/ תוגת צעצועיך הגדולים".

תוגת צעצועיך הגדולים... מאדרפאקר. רק משורר כמו אלתרמן מסוגל להפיק דימוי כזה. נערץ הבנאדם. רק נשמתו שעודה מרחפת מעל רחוב דיזנגוף ואלוהים המשחק בצעצועים גדולים יודעים כמה פעמים הדימוי הזה חוזר אלי. בשבוע שעבר זה קרה לי בחיפה, עם תום הצגת אנשים קשים לפי מחזהו של יוסף בר יוסף. התהלכתי במורד רחוב מסדה, הופך בה, נוגה ומשועשע.

» אנשים קשים - מועדי מופע
עוד בתיאטרון חיפה:
» איזראל ז'ורנל: בדיחות במקום ביקורתיות
»
משה נאור: "התיאטרון הפוליטי בישראל כמעט מת"

מה שמוזר הוא שכשאני מנסה לחזור אליה היום, כמה ימים מאוחר יותר, מה שעולה בדעתי קודם כל הוא רחוב מסדה, ההרהור והבירה של אחרי, ולא ההתרחשות הבימתית עצמה. היה משהו ב"אנשים קשים" שמחק את עצמו, כפי שעושה חלום, והשאיר רק תחושה אלתרמנית יפה אבל מופשטת. איך שרה ענת עצמון: "חלום של בוקר כבר קשה למחוק/ אני עוד כאן אבל אתה רחוק".


תחושה אלתרמנית יפה אבל מופשטת. "אנשים קשים" (צילום: ז'ראר אלון)


"אנשים קשים" עוסק באפשרות של אהבה, או לפחות זוגיות אפשרית, בין שני אנשים הרחוקים זה מזה מנטאלית וגיאוגרפית. "הכל התחיל עם יוסל דער רויטער, יוסל הג'ינג'י", כתב בר יוסף בשעתו, "קרוב משפחה רחוק, קצת תימהוני שהסתובב בירושלים. יום אחד סיפרו על תייר יהודי שפגש אותו ולקח אותו לאנגליה, שידוך לאחותו, לא סתם, אלא עם כרטיס על חשבונו, פלא פלאים. כמה ימים אחר כך חזר לבדו, ואצלי ניצת הדמיון".

סיימון הלונדוני (משה איבגי) מפרט באוזני אחותו לאה (הלנה ירלובה) את מעלותיו ומגרעותיו של השידוך שהביא לה מירושלים. כלומר בעיקר את מגרעותיו, אבל הוא מציג אותן כמעלות. המונולוג שלו מצחיק להפליא, ואיבגי מבצע אותו ביבשושיות ראויה. עם סיום הפירוט מותיר סיימון את לאה לבדה, לפגוש את אבן החן.

ההתרחשות נפתחת למעשה עם הופעתו של לייזר הירושלמי. ח'ליפה נאטור, המגלם אותו, הוא כמו דימוי תלת ממדי שבולט מתוך דפי ספר שטוחים. הוא בורא דמות לא צפויה, לא מוכרת, שאנחנו מתחברים אליה ותמהים על קנקנה בעת ובעונה אחת. לייזר שלו הוא אדם מלא, והמלאות שלו נופחת מלאות גם בדמויות האחרות. הוא מדביק אותן באנושיות, ברגישות ובפתיחות שהיא תוצאה של מגושמות טבעית, ובסופו של דבר, גם בתוגת צעצועיו הגדולים של הקב"ה.

לאה ולייזר נפתחים זה לזו בהדרגה, ודברים נראים אופטימיים, אבל היא מסרבת לטייח ולייפות את עובדות חייה עבורו. כאשר סיימון שב הביתה מתגלות סתירות בין הסיפורים שסיפר ללייזר ובין המציאות. לייזר מתרגז ומבקש לסגת מהשידוך. בעל הבית של לאה, אליעזר (סלים דאו), המאוהב בה, מרוצה מההתפתחות השלילית. הוא נכנס לדירה ומניח על השולחן את דמי הנסיעה של לייזר חזרה לירושלים. הקומי והגורלי משמשים בערבוביה. שוזרים דימוי יפה של המצב האנושי. המחזה ניצב איתן גם 39 שנים לאחר שהוצג לראשונה. מדובר בהצלחה.

משהו פרווה



יפה וטוב, ובכל זאת אני תוהה: למה דהתה בי ההצגה? למה היא נגוזה כחלום והותירה רק רושם רגשי ודי זיכרונות קונקרטיים לנסח את הביקורת הזאת?
אולי זה פשוט כי היה שם משהו משמים, מין ריקנות של תיאטרון רפרטוארי עירוני ישראלי בן זמננו. התפאורה היתה פרושה לאורך הבמה, בלי להעניק עומק, בלי להעז לרמוז, לנחש, להמציא, להאיר... התלבושות היו נאות, וניכר שהוקדשה מחשבה שתעניק להם ממד סימבולי כלשהו, אבל התוצאה היתה קצת פרווה. גם המשחק, מלבד במקרה של נאטור, היה קצת פרווה, למרות רגעי חסד מצד כל השחקנים ולמרות שניכר שהבמאי משה נאור באמת אוהב את המחזה ורצה להפיק ממנו משהו שאינו פרווה, משהו שקצת יותר דומה לעדינות.


דימוי תלת ממדי שבולט מתוך דפי ספר שטוחים. ח'ליפה נאטור (צילום: ז'ראר אלון)

עדינות דורשת יותר דמיון. יותר מחשבה. גם אנו, היושבים בקהל, שחקנים בקומדיה מרירה. אנחנו באים לתיאטרון, ובפרט להצגה כמו "אנשים קשים", מלאי אהבה לתרבות עברית, ומקבלים את המינימום ועוד טיפ טיפה. אז כן, משהו יישאר איתנו, בזכות בר יוסף, בזכות נאטור, בזכות הכוונות הטובות, אבל הרבה ייעלם לנו ויישכח.

הערונת קטנה ואחרונה לגבי המשורר ששלוש מילותיו שורות על הביקורת הזאת. אלתרמן, מלבד היותו מתרגם מופתי של דרמה מן העולם, חיבר גם לפחות מחזה אחד שלם וחזק: "פונדק הרוחות", שהועלה בפעם האחרונה על במה מקצועית ישראלית בתיאטרון הקאמרי בשנת 1962.

"פונדק הרוחות" הפך לפייבוריט של בתי ספר למשחק ושל מגמות משחק בתיכונים. לעולם לא אשכח את ההפקה בתיכון שבו למדתי ואת השיר "זה עניין של מזל/ פה בפתק מקופל הוא/ אם לקחת חסל/ לא יושב אל הסל הוא". לא ברור איזה פתק חסר מזל שלף "פונדק הרוחות" מן הכובע, אבל ברור שהגיע הזמן להחיות אותו ולכוון שוב את מיתרי כינורו של חנן. יאללה, התחלנו לא רע עם "אנשים קשים". בואו נשטוף את הבמות בקלאסיקה ישראלית בשנים הקרובות ונהיה הרבה פחות נוגים.  

» אנשים קשים מאת יוסף בר יוסף. ביים: משה נאור. ה-27.9 ו-29.9, תיאטרון חיפה.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5