במה

עדכנו אותנו




מלאכת החיים: חנוך לוין ללא תבלינים

יום שישי 31 באוגוסט 2012 08:00 מאת: יובל בן עמי, עכבר העיר

רוני פינקוביץ' ביים את "מלאכת החיים" בצורה פונקציונלית ומעודנת, ללא החספוס המתבקש ליצירה של חנוך לוין



איך אפשר להזדהות איתה כך? לאורה ריבלין

"מלאכת החיים" (צילום: גדי דגון)

פרסומת

גבר בגיל העמידה, יונה פופוך שמו, מתעורר משנתו ממורמר באישון לילה. הוא מגדף את חייו הסתמיים, ובעיקר את האשה שאיתו, שאשמה לפי דעתו בכל מצוקותיו. מתוסכל מכך שהיא אינה מתעוררת, הוא הופך את המיטה שבה היא שוכבת ומגלגל אותה אל הרצפה.

מתוך המיטה קמה ויוצת לאורה ריבלין. שערה מסודר, פניה מאופרות, היא נראית מצוין, מדברת בנועם, מקבלת ומכילה. האם לדמות כזאת התכוון חנוך לוין כשחיבר את מלאכת החיים בשנת 1980? קל לנו יותר לדמות את לביבה פופוך כדמות גרוטסקית יותר, שמנה אולי, או לפחות סתורת שיער, דימוי מוקצן של אשה המזדקנת ומאבדת מחינה, יותר כפי שהיא נראית בעיני בעלה מאשר כפי שהיא באמת.

» מלאכת החיים - מועדי מופע
עוד ביקורות תיאטרון:
» לא ביום ולא בלילה: חד ממדי, רגשני וצפוי
» ירושלים החדשה: אומץ ותעוזה בתיאטרון החאן

זהו כמובן דימוי עוין, מעליב, אבל על בימת התיאטרון הוא אפקטיבי. כצופים, אנחנו אמורים להזדהות במידת מה עם יונה, והמפגש עם לביבה בהפקה הנוכחית לא מאפשר זאת. היא כל כך חכמה וצודקת, כל כך אצילית ולא ראויה לטיפול המזעזע של בעלה, שאנחנו לא מבינים אותו כלל, ומנתקים מגע עם דמותו. ששון גבאי, כמו ריבלין, הוא שחקן של אמת, ומקרב אותנו בחזרה אל הדמות, אבל אפילו בשר איכותי במיוחד לא יציל תבשיל שאין בו שום מלח.


חזקיה עושה תפקיד מושלם. "מלאכת החיים" (צילום: גדי דגון)


רוני פינקוביץ' ביים את "מלאכת החיים" ללא תבלינים. הפרשנות שלו ללוין הפוכה מזו של יבגני אריה ביאקיש ופופצ'ה בתיאטרון גשר. שם, בקיצוניות ההפוכה, כולם היו ליצנים עם אפים אדומים והבמה היתה עקומה כמו מדרון של הר. כאן הבמה נטויה במידה עדינה, רק כדי לאפשר לכולם באולם בית ציוני אמריקה לראות היטב את המתרחש. זו נטייה פונקציונלית, מעודנת, כמו הכל בהצגה הזאת.

יש בזה משהו, כמובן. אנחנו כל כך רגילים לחפש את הגרוטסקה אצל לוין, שלפעמים המשמעויות הליריות, העדינות והמהורהרות של יצירותיו חומקות מאיתנו. "מלאכת החיים" היא יצירה עדינה באופן מיוחד. בתוכנייה היא מוגדרת "סנטימנטלית", והצופה נאלץ להסכים. המחזה כולו הצהרת אמון בערכה של הזוגיות. יונה אמנם סובל מאוד, אבל לביבה, שגם היא מתקשה לחיות עם גרוטאה כמוהו, צודקת בהתמדתה, והבמה שייכת לה.

כן, אבל כל העידון הזה לא עובד בלי קצת חספוס. אצל לוין יש די והותר הערות תחת כדי לאתגר את העידון, להפוך אותו, לבעוט בו, להתגרות בו, ובקיצור, להניע אותו. בהפקה בבית ליסין חווה העידון רק שבירה אחת: כשיצחק חזקיה מופיע פתאום בדירתם של בני הזוג בתפקיד גונקל, חברם הרווק העוד־יותר־אומלל־מיונה. חזקיה עושה תפקיד מושלם ממש, שיש בו יותר הומור לויני קודר. בקיצור, הוא עושה להם בית ספר, ואז חוזר לתוך הלילה.

אצבע בתחת ושיר בגרון



ועכשיו לעניין אחר. זוהי הביקורת הראשונה שאני מחבר על אודות הצגה של בית ליסין זה חצי שנה. בחודש פברואר היה תיאטרון בית ליסין לתיאטרון הישראלי הראשון שהציג בהיכל התרבות של קרית ארבע. באותם ימים הודעתי בשורותיו של טור זה שאני מתכוון להחרים אותו, וכך היה.

החרם לא יכול להימשך לנצח, כי בסופו של דבר בית ליסין לא העתיק את משכנו לקרית ארבע. אין לי דרך להציב אולטימטום ולהתחייב שאשוב לכתוב רק כשציפי פינס תפתח את רחוב השוהדא. אי אפשר להעניש עשרות יוצרים בהתעלמות מכוונת רק בגלל החלטה חסרת לב אחת של ההנהלה, ולכן אני חוזר לסקר את הצגותיו של התיאטרון, לפחות עד שהם יעצבנו אותי שוב.


תיאטרון בית ליסין הוא חלוץ בהדרה אבסולוטית של ערבים (צילום: גדי דגון)

עם זאת, חשוב לציין שההחלטה אכן חסרת לב. תיאטרון בית ליסין סייע להכשרת מפעל ההתנחלות בחברון, עיר שכולה אכזריות. אותן ידיים שמחאו בערבים כף לשחקני בית ליסין, הפכו דוכנים והכו עוברי אורח למחרת בקסבה של חברון, בטיול השבועי בחסות כוחות צה"ל. יש אנשים תמימים וטהורי לבב בקרית ארבע, מקום מוכה צרות ומצוקות שתיאטרון יכול בהחלט לשפר את חיי תושביו. אבל קרייתם עצמה היא מפעל שנועד לחזק שליטה באזור, והשליטה באזור עולה בדם רב, ותיאטרון שמסייע להכשרת מלאכת המוות אינו תיאטרון. 
 
ההצגות שהעלה תיאטרון בית ליסין, מטרים ספורים מקברו של ברוך גולדשטיין בפארק מאיר כהנא, הוצגו בפני קהל יהודי בלבד. לערבים אסור להיכנס לאולם, ומלבד במקרים מיוחדים ומצריכי אישור, גם לא לקריה בכלל. מול העובדה הזאת מתמוסס הטיעון שלפיו תיאטרון ישראלי מחויב להופיע בפני כל קהל, ולכן היכלי התרבות בהתנחלויות כשרים. תיאטרון בית ליסין הוא חלוץ בהדרה אבסולוטית של ערבים מקהליו, ועל כן ייזכר תמיד כתיאטרון גזעני. 

מה היה חנוך לוין אומר על שיחוקה של הבמה הישראלית לידי הימין? מה היה אומר על שיתוף הפעולה הנלהב במיוחד מצד התיאטרון המסוים הזה, ש־66 מהפקות "מלאכת החיים" עד כה עלו בו? הוא ודאי היה מתלוצץ על ההצטדקות, ההיתממות וההתקרנפות, כפי שעשה כבר בעבר: "אנחנו אנשי בסדר", חרז פעם, "אנשי בסדר גמור/ דור הולך ודור בא/ ואנו עומדים לעולם/ אנחנו אנשי בסדר/ אנשי בסדר גמור/ אצבע בתחת ושיר בגרון/ כי טוב מסריח וחם".

» מלאכת החיים מאת חנוך לוין. ביים: רוני פינקוביץ'. בית ליסין. הצגה הבאה ב-6.9, 20:30, מוזיאון ארץ ישראל





תגיות: בית לסין, יובל בן עמי, יצחק חזקיה, לאורה ריבלין, מלאכת החיים, ששון גבאי

(5 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5