טקטוניה: אחת החוויות התיאטרליות המרעננות

יום רביעי 15 באוגוסט 2012 08:00 מאת: יובל בן עמי, עכבר העיר

שחקני קבוצת התיאטרון הידית מחליפים מגדרים, גיל וזהויות ב"טקטוניה" הסוריאליסטית של שירי ג'ורנו


למרות כל הקירות, היא פתוחה לרווחה. "טקטוניה"

(צילום: ליאור ג'ורנו)

פרסומת

בקומדיית המופת ההוליוודית "טוטסי" מגלם ביל מאריי את שותפו לדירה של הגיבור, מחזאי אוונגרד בשם ג'ף סלייטר. באחת הסצנות יושב ג'ף בין חברים במטבח ומסביר להם את משנתו התיאטרלית: "אני לא אוהב", הוא אומר, "כשאנשים באים אלי בסוף ההצגה ואומרים לי 'ממש אהבתי את המחזה. בכיתי'. אני אוהב כשהם באים אלי בסוף ההצגה, או שבוע אחר כך, ואומרים לי 'ראיתי את ההצגה שלך. מה קרה שם?'".

אילו היה ג'ף סלייטר אחראי לטקטוניה של קבוצת תיאטרון הידית מפרדס חנה, הוא היה יכול להיות גאה מאוד, אבל לא רק משום שזוהי הצגה שמותירה את הקהל עם אינספור סימני שאלה, אלא גם משום שמי שהגתה וביימה אותה, שירי ג'ורנו, פשוט צריכה להיות גאה מאוד. שעת התיאטרון שיצרה בשיתוף שחקניה היא שעה מענגת מאוד של התחברות לסירוגין ותמיהה לסירוגין ובהחלט אחת החוויות התיאטרליות המרעננות שראינו כאן זה זמן.

» טקטוניה - מועדי מופע
עוד במדור פרינג':
» שנת השפן: המחול הוא סוג של אנימציה
 
» משחק באש: ערכת כיס של קלישאות בורגניות
» מיין ג'רוזלם: סבינה סאובר טורדת את מנוחת הצופה

"טקטוניה" נפתחת בתנועה הדרגתית. הקהל הממתין בבר של תיאטרון תמונע מוזמן לסור אל האולם, אבל בדרך עוצר אותו אקורדיוניסט ובפיו שיר נוגה. אחר כך מופיעות שתי ילדות רועשות שרוקדות "איטס מיי פארטי", ולסיום צצים שני סוכני נדל"ן מעונבים. הם מזמינים את הקהל סוף סוף אל תוך האולם כאילו היה דירה - פסגה של יצירה ארכיטקטונית - חלום שנחלם בחו"ל ונבנה כאן. לפני שמתאפשר לנו להתיישב במקומותינו, אנחנו מובלים ברחבי הבמה, בתוך המרחב שבקרוב נצפה בו מבחוץ, בין קירות שיש בהם חורים עגולים וחורים רבועים. יש במרחב הזה נערה שמדקלמת ידע מדעי, ובחורה צעירה שמנהלת שיח ושיג באנגלית עם בחור בשם גרג, ועוד מישהי ששרה כשהיא עטופה בשטיח. זה נשמע כמו פרודיה על תיאטרון סימבוליסטי אנטי נרטיבי, פוסט אסוציאטיבי, מטא פלצניסטי, אבל על הכל שורים הומור עדין שפורק מעלינו כל ציניות, ואור של מציאות, ואיזושהי תחושה מסקרנת של מפגש במוכר.

מותירה את הקהל עם אינספור סימני שאלה. טקטוניה:



האמנות במיטבה מפגישה אותנו עם היומיומי. היא מכריחה אותנו ללחוץ את ידו להביט בעיניו ולהגיד לו שלום. היומיומי הזה הוא לפעמים זיכרון ילדות על מריבה בין ההורים. לפעמים הוא גודלה של דירתנו, לפעמים הוא הפחד שלנו מכיסאות גלגלים - אלה שניסע בהם יום אחד, או פחד מהרגע שבו נרד מכיסא הגלגלים, ישימו אותנו באדמה וכבר לא נוכל לריב עם גרג.

האמנות מסתכלת למציאות בעיניים


כשאנחנו קמים וחוצים את החדר, כדי ללחוץ את ידו של היומיומי היושב בעברו האחר, זורח עלינו האור מבעד לחרכי התריס, ופתאום אנחנו לא בדיוק אנחנו והחדר הוא לא בדיוק החדר וגם עכשיו הוא לא בדיוק עכשיו. זו בערך התחושה שבה זוכה הצופה ב"טקטוניה", כשהשחקנים שלפניו מחליפים מגדרים, גיל וזהויות ולרגע לא שוברים את מרקמה הסוריאליסטי של ההצגה. הוא מוצא את עצמו ברווחים שבין הקירות (המשתנים תדיר, שכן שני סוכני הנדל"ן מזיזים אותם אנה ואנה ללא הפסק), בכאב הנשי ובצער הגברי העולים מבין השורות, בבדיחות הדעת ובפעימת הלב של המקצב הבימתי.

צוות השחקנים כולו מוכשר. מתבלט במיוחד יהודה לזרוביץ', האוחז באקורדיון בראשית ההצגה ובהמשכה הופך מאשה בגיל העמידה למטופל בבית חולים פסיכיאטרי (כנראה) המחלל את ה"מזמור לשמחה" של בטהובן על אצבעותיו, ופתאום שב ולובש נשיות כפויה. התחברתי גם לדיצה משולם, השרועה בתחילה על הספה בקוקיותיה ומתארת לנו את מבנה המוח, ובהמשך שוחה על הבמה, ברגע חזק מאוד של מחול שאינו מחול. (אגב, כולי תקווה שאני מדייק בשמות, לאחרונה נמשך לבי אחרי הצגות שבהן אין לדמויות שמות. בתוכניותיהן של הצגות כאלה נמסרים שמות השחקנים כרשימה אמורפית, והתוצאה היא שגיאות מזדמנות בזיהוי, שעל כולן אני מתנצל).

כאן אמור הטקסט הזה להיכנס לכל מיני דיונים על המודרני לעומת הפוסט מודרני, על ליצנות ועל תנועה. "טקטוניה" פותחת הרבה דיונים, אבל אני מעדיף להניח לכל אלה ולשחק עם יוצריה את המשחק האסוציאטיבי שלהם. הנה מה שעלה על דעתי כשהבטתי בקירות הזזים, בהורים המתווכחים, ובמורה הקשישה העוברת מול הספסלים ומזדעמת על כך שספרי התנ"ך של התלמידים אינם פתוחים: עכוז ענקי וזועם בפאה של שופט.


צוות השחקנים כולו מוכשר. "טקטוניה" (צילום: ליאור ג'ורנו)

אתם בוודאי יודעים למה אני מרפרר: לסצנת המשפט בסרט "החומה" של אלן פרקר, על פי האלבום של פינק פלויד. אמן האנימציה ג'רלד סקארף שזר עבור הסרט מסכת אימים קצרה, שגם במהלכה פוגש הצופה בדימויים מוקצנים של דמויות יומיומיות מזיכרונותיו של הגיבור (הורים, בת זוג, מורה), שגם בה יש הומור, בוטה לפעמים, וגם בה נערמים בלוקים לבנים זה על זה, ליצירת חומה של ניכור. בסופו של דבר יצירתו של סקארף נגישה בערך פי אלף מזו של תיאטרון הידית, ולכן היא גם, עם כל הכבוד, סגורה יותר.

וזה יופייה האמיתי של "טקטוניה": שלמרות כל הקירות שבה, היא פתוחה לרווחה. יפה שבראשיתה אנחנו פוסעים על הבמה. הרי במידה רבה אנחנו נמצאים על הבמה הזאת לכל אורכה, ומשהו מאיתנו נותר עליה גם בסיומה, גם אם לא באמת הבנו מה קרה.   

» טקטוניה, יוצרת ובימאית שירי ג'ורנו., 21-22 בספטמבר, תיאטרון תמונע


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(28 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 28/01/2013 08:37:53

  • 31/10/2012 10:37:01

  • 2.איזו הצגה !!!!!(טל רדישסקי)

    19/09/2012 09:11:20

  • 1.כי מצפון תיפתח הטובה(פנינה רינצלר)

    16/09/2012 22:59:02