"מולי סוויני": מאתגרת מדי עבור הקהל הישראלי

יום חמישי 04 באוגוסט 2011 08:00 מאת: סיון שדמון, עכבר העיר אונליין

רוב צופי התיאטרון המקומיים לא הורגלו לסוג הקשב שדורשת הצגה קשה, מנוכרת ומאתגרת כמו "מולי סוויני". מי שיכול לה, לעומת זאת, יזכה לחוויה עמוקה ומספקת

ההצגה מולי סוויני מתרחשת רחוק מכאן, באירלנד. היא גם נשארת מרוחקת. היא לא עוסקת בדילמות רגילות של בני אדם רגילים. הסגנון שלה מנוכר, מה שמצריך סוג שונה לגמרי של קשב. למי שמסוגל לקשב מהסוג הזה, הגמול הוא עצום.

מולי סוויני - מועדי הצגה

העלילה מבוססת על מקרה אמיתי, שהתפרסם בעיקר הודות לחשיבות הרפואית שלו. אישה (מולי סוויני), שאיבדה את ראייתה בגיל כמה חודשים, מגיעה בגיל 40 לרופא עיניים שמבטיח להחזיר לה את מאור עיניה. אם יצליח, זה ייחשב למקרה נדיר שעד לאותה תקופה תועד רק 20 פעם בהיסטוריה. הרופא המזדקן שמח לקפוץ על הסיכוי לתהילה, וגם מהמימד הנפשי והפילוסופי של המקרה, שנותן הזדמנות לעקוב אחר השינויים בתודעה אנושית בוגרת - שהתפתחה מגיל אפס כמעט על ידי ארבעה חושים בלבד - מיד אחרי שנוסף לה גם המימד הויזואלי.

על העיוורון

---

השאלה שפותחת את הדיון הפילוסופי בעניין היא האם עיוור, שמכיר את ההבדל בין קוביה לכדור דרך חוש המישוש, יצליח להבחין ביניהם, הפעם בלי לגעת, אם ייפקחו פתאום עיניו. התשובה היא, לרוב, לא. המתח הדרמטי שמניע את העלילה נסוב אמנם סביב סיכויי ההצלחה של הניתוח והדרך בה תתמודד מולי עם המציאות החדשה שתתגלה אל מול עיניה, אבל ההתרחשות הקונקרטית ממילא לא מהווה את מרכז הכובד של ההצגה.


לא המרכז של ההצגה. אורית גל ב"מולי סוויני" (צילום: ויטלי פרידלנדר)

הדבר הראשון שלוכד את תשומת הלב הוא הסגנון המיוחד של הכתיבה והבימוי. זוהי הצגה קאמרית, בה משחקים בסך הכול שלושה שחקנים (וסטטיסט) שלא מתקשרים אחד עם השני. בעצם, מבחינה צורנית, ההצגה היא נסיונית כמעט: שלושת הדמויות ממוקמות בשלושה קצוות של הבמה. האשה, מולי סוויני, אומנם עומדת באמצע הבמה, אבל משקלה הרגשי בעלילה לא עולה בהרבה על זה של הרופא או של בעלה, פרנק סוויני. שלוש הדמויות מספרות את הסיפור במקביל, לפעמים ממש בעת ובעונה אחת, במונולוג ארוך, שנחתך רק על ידי דמות אחרת, לעיתים כמעט באלימות. הסגנון המונולוגי (אחד מהמאפיינים הבולטים במחזותיו של בריאן פריל) מעצים, כמובן, את תחושת הניכור - וביחד עם הבחירה בתבנית ה"ראשומון", זה הופך את "מולי סוויני" להצגה מיוחדת בה במרכז נמצא הסיפור ולא מולי או דמויות אחרות.

עבודה של השחקנים, עבודה של הצופים

---

השחקנים מצוינים. אורית גל מגלמת את מולי, אבי פניני את הרופא ויואב היימן המעולה את פרנק. כל אחד מהם בעצם מופיע כאילו הוא בהצגת יחיד והם עושים זאת בצורה משכנעת מאוד. גם התפאורה מיוחדת ומרשימה (כוללת בריכת מים קטנה ולוחות עולים ויורדים). יחד עם התאורה אלו פועלים כדי להפוך רגעים מסוימים למרגשים באופן מעט בנאלי, אבל זה עובד כפיצוי על הניכור. למרות שמדובר בדרמה עם מאפיינים טראגיים, המחזה ממעט ללחוץ על בלוטות הרגש. תוך כדי צפייה, הדבר יכול להיות בעייתי: יש קושי בלהבין אם זו כוונת היוצרים או שמשהו פשוט לא עובד כמו שצריך, שמלווה את הצופים לאורך המחזה ומשאירה אותם במתח תמידי. סימן השאלה הזה לא מתפוגג עם רדת המסך, וזה לא סימן השאלה היחיד שנשאר עומד בהצגה.


קצת בנאליות בשביל להחליק את הקושי. "מולי סוויני" (צילום: ויטלי פרידלנדר)

צריך הרבה אומץ כדי להעלות הצגה מהסוג של "מולי סוויני" ועל כך מגיע לתיאטרון החאן ציון לשבח. זוהי הצגה מאתגרת ותובענית, שדורשת סוג שונה לגמרי של קשב ממה שהקהל בארץ מורגל לו. התוצאה היא הצגה מטרידה, במובן החיובי של המילה. זהו מפגש מטריד, קצר וחד פעמי, בין שלוש דמויות תלושות שהגורל מספק להן הזדמנות לצאת מהבדידות. בניגוד להצגות שבטח יהיו פופולאריות יותר, היא לא מספקת נחמה בדמות צפייה משותפת בחיים של אחרים.

מולי סוויני - מועדי הצגה

תגיות: אבי פניני, אורית גל, החאן, יואב היימן, מולי סוויני