סיפור של חורף. לא יותר

יום ראשון 20 באוגוסט 2006 08:09 מאת: טלי רבן, מערכת עכבר און-ליין

דיקציה מצועצעת ובימוי מתנ"סי מונעים מ"מעשיית חורף" של שקספיר ליצור עומק מינימלי. במקומו מתקבל חיבור הזוי של בדיחות תפלות והגזמות מיותרות

סיפור העלילה של "מעשיית חורף", שמעלה סטודיו יורם לווינשטיין, מספר על מלך סיציליה, לאונטס, ואשתו היפה וההריונית הרמיונה. השניים מארחים בארמונם את חבר הנפש של לאונטס, פוליקסנס מלך בוהמיה, וברגע אחד, בלי שום התראה או סיבה ממשית, משכנע לאונטס את עצמו שאשתו וחברו הטוב מנהלים רומן מתחת לאפו. בהתקף קנאה נוראי הוא הופך לשליט מפלצתי וגוזר אסונות איומים על אשתו, משפחתו, חברו ומשרתיו. כך נכנסים לסחרחורת ספק טראגית, ספק קומית, עד לסוף הטוב שבו כמעט הכל מסתדר. אבל רק כמעט.

"מעשיית חורף" נכנס לקטגוריית "מחזות הבעיה" של שקספיר, שמורכבת ממחזות שקשה מאוד לתת להם הגדרה ז'אנרית. במקרה של "מעשיית חורף", מהמחזות המאוחרים שלו, שקספיר בודק באומץ את הגבול הדק (אולי אפילו הלא-קיים) בין הקומדיה לטרגדיה.

אם להודות על האמת, "מעשיית חורף" הוא לא מההברקות הגדולות של שקספיר, אם כי הוא בהחלט מעלה לדיון סוגיות מעניינות. הבעיה המרכזית בו היא חלוקה פשטנית מדי לשני חלקים -  החלק הראשון של המחזה הוא טרגדיה לפי הספר, טרגדיה שמקורה בעיוורון רודני של הגיבור הטראגי לאונטס, ועוסקת בעיקר בקנאה כפייתית כנושא מרכזי. החלק השני, לעומת זאת, הוא קומדיה קלילה שנועדה לפתור את כל ההסתבכות שהוריש לנו לאונטס בחלק הראשון, ונושאה העיקרי הוא הפער המעמדי כמכשול לאהבה.

למעשה, שני החלקים האלה כל כך מנותקים זה מזה, עד שאפשר לקרוא אותם כשני מחזות נפרדים, כשבכל אחד מהם יש מהלך שלם שעומד בפני עצמו. גם ב"חלום ליל קיץ", "אילוף הסוררת" או "מהומה רבה על לא דבר" (ורבים אחרים) שקספיר מצליח לגעת בחיבור בין הטראגי לקומי, אלא ששם נוצרת באמת שזירה הרמונית, שלמה ומוקפדת, ואילו "מעשיית חורף" מעלה תחושה של כתיבה לא מגובשת, מין ניסוי לימודי ומחקרי יותר מאשר מחזה שנועד להיות מבוצע ממש. ושלא ישתמע מכך שאין מקום להעלות ניסויים תיאטרליים על הבמה, להיפך, אלא שאם בוחרים להעלות מחזה כזה, שלמרות יושנו הוא עדיין מופת לחתרנות, בלי שבעצם מנסים לבדוק שום דבר ונופלים לכל הטעויות של "שקספיר מדוקלם, כבד, לעוס ומנופח", מה הטעם? זו פשוט התעלמות מוחלטת מאופי הכתיבה ומהרוח שעולה מהמחזה. וזה בדיוק המלכודת שאליה נופלים בהצגה.

בעיה אחרת היא שלאורך חצי הצגה פשוט אין קונפליקט. מה כן יש? מלך קנאי שמשוכנע בבוגדנות של אשתו וחברו, מול שאר העולם שיודע בוודאות שהוא טועה ושלא היו דברים מעולם. לכן, מעבר לעונשים הנוראיים שהמלך מטיל בזה אחר זה, לא זז כאן כלום -  כל צד משוכנע בצדקתו לכל אורך הדרך (ויתרה מזו, גם לקהל ברור לגמרי מי צודק ומי לא), מבוצר בעמדתו ולא זז ממנה אפילו מילימטר. זה לא תיאטרון (שמטבעו חייב לנוע קדימה) אלא ויכוח ילדותי, וככזה הוא לא מעניין ובעיקר מעייף. עם זאת, קורים על הבמה דברים מחרידים, שסותרים לחלוטין כל ניסיון להגדיר את המחזה כקומדיה - העונש שגוזר המלך על אשתו שהוא כבד מנשוא, ההשפעה של הטרגדיה המשפחתית על הילד שהתמוטט, חלה ומת, ההתכחשות לתינוקת שנולדה, נטישתה והפקודה של אביה לשרוף אותה -  כל האסונות הללו לא מאיימים לקרות ואז נפתרים בדרך נס, כמו שנהוג בקומדיה, אלא קורים ממש ובאופן מחריד (חלקם, לפחות), ובכל זאת זו גם קומדיה.

צר לי על השחקנים. בחלקם ניכר כשרון בולט, אבל שלוש שנות דיקציה מצועצעת ובימוי רע מאוד בסגנון הצגות ילדים מתנ"סית או מסיבת סיום, חירב להם כל סיכוי ליצור כאן עומק מינימלי. נעשה כאן חיבור בלתי אפשרי של שפע בדיחות תפלות וחסרות טעם, ג'סטות מצועצעות והגזמות מיותרות (אם דמות מציינת שמישהו נאכל על ידי זאב, שמענו, יש לנו דמיון, אין צורך להראות זאב אוכל מישהו- זה זלזול תהומי בקהל). השחקנים עצמם לא מונעים על ידי דחף אותנטי אלא מסמנים רגשות באופן גס ומוחצן, וניכר בהם מאמץ אדיר- בולט מדי- אבל במשך שעתיים וחצי הם לא מצליחים להפיק ולו רגע מרגש אחד. יוצאים מכלל זה ובולטים לטובה- יונתן מילר בתפקיד לאונטס, שלרגעים ניכרת בו כריזמה אותנטית ולהט; עמרי סוריה מלא החן כחברו מלך בוהמיה; ובעיקר מצוינים נועה קולר כפאולינה המשרתת, עם הרבה חוצפה וכוח, ויעקב דניאל הנהדר כקמילו, קול ההגיון השפוי, שמקרין בגרות, איפוק ועומק חריגים לעומת שאר השחקנים.

לדף ההצגה