אמפליפייר: מופע עשיר ומרתק

יום חמישי 06 באוגוסט 2009 00:16 מאת: איתן בר-יוסף

"אמפליפייר" הוא ערב עמוס, שאפתני, מבוצע לעילא וגם משונה מאוד, שבשלב מסוים מתחיל קצת לתסכל ואפילו לעייף, אבל למרות הכל הוא בהחלט שווה צפייה

רדיו טרנזיסטור קטן מוטל בתחתיתה של צנצנת שקופה בעלת מכסה נצמד, מהסוג המשמש לאחסון ריבות או עוגיות. כשמשחררים את המכסה, אפשר לשמוע את קולו של הרדיו, אוושה אלקטרונית מטושטשת שממנה מבקיעים, בקושי רב, נחילי הבלה בלה שפולט המגיש באולפן אי שם. אבל כשמהדקים את המכסה בכוח - האוושה נעלמת, ונותר רק הדימוי המהפנט של המכשיר הלכוד בתוך הצנצנת הסטרילית כאילו היה חרק טרופי נדיר, מתבוסס ברעש הלבן, הבלתי נראה, שהוא מייצר ללא הרף.

אמפליפייר - לפרטים נוספים

הדימוי הנהדר הזה ניצב במרכזו של "אמפליפייר", המועלה על ידי אנסמבל 209 בבמת מיצג בתחנה המרכזית החדשה. גיא גוטמן, שיצר, עיצב וביים את המופע, עושה שימוש באמפליפייר - מגבּר, מגביר קול, התקן המיועד להגברת עוצמת הסיגנל העובר בו - כדי לתאר את יחסי הגומלין המורכבים בין פנים לחוץ, מקור לשעתוק, קלאסיקה לתרבות פופולרית, ובעיקר את המתח בין הייצוג האמנותי הטהור לבין המציאות האקטואלית המדממת. המיצג מתרחש על רקע תפאורת דיקט חשופה שבצדדיה ארבע דלתות, הנפתחות ונטרקות בקצב הולך וגובר. קבוצה של שבע שחקניות מצוינות (ג'ינה בן-דוד, חיה ברשינסקי סגליס, טלי גרבינסקי, יפעת טללייבסקי, תמי לבוביץ, יאנה פרידמן ותמר קריסטיסיאשוילי), חנוטות בתלבושות תקופתיות מסוגננות (בעיצובה של ענבל ליבליך), אמורות להעלות את "גן הדובדבנים" של צ'כוב: כך, לפחות, טוענת התוכנייה. אך בה בעת הן גם עושות שימוש אינטנסיבי במכשירי רדיו, פטפון, מיקרופון, טלפונים קוויים וטלפונים סלולריים המפשטים ומטשטשים עד מאוד את עלילת המחזה. המיצג מעמת את זמן ההתרחשות של העלילה הבדיונית עם הזמן הליניארי, הקונקרטי, החיצוני. השחקניות מעלעלות בטקסט המקורי של המחזה, רושמות את הוראות הבמה של צ'כוב על דפי נייר, ומציגות בפנינו דפים המבשרים על חילופי המערכות; אבל סדרה אחרת של דפים מתעדת דווקא את השעה המדויקת, דקה אחר דקה, בסינכרוניזציה מושלמת עם השעון הממשי ועם מהדורת החדשות של השעה תשע ("כאן חדר החדשות של גלי צה"ל") המשודרת באולם בעוצמה מרבית, המטלטלת את ההתרחשות בין כותלי הדיקט כמו התפרצות ויראלית אלימה.


אנסמבל 209, "אמפליפייר" (צילום: שירה אפל)

גוטמן הופך את השחקניות למעין אמפליפיירים אנושיים, המגבירים - או משכפלים, או מפרשנים, או מדחיקים - את הצלילים ואת המילים הבוקעים ממכשירי הרדיו. ברמה אחת, הערב מתנהל כמו גרסה מסויטת במיוחד של טלפון שבור: שחקנית המאזינה לרדיו לוחשת את הטקסט לחברתה שמדקלמת אותו בטלפון לקצה השני של הבמה, שם ניצבת שחקנית שלישית שמספרת אותו לרביעית וכך הלאה. ההשתקה חשובה כאן לא פחות מההאזנה: אחת השחקניות, המקשיבה באוזניות לרשת ב' וחוזרת באוזנינו על הנאמר בשידור, יוצקת לפתע פתאום כוס מים אל תוך גרונה ומתחילה לגרגר במרץ; שחקנית אחרת, בדיוק באותו הרגע, משקיעה את ראשה בקערת מים, ואילו שחקנית שלישית טובלת במים את הרדיו הקטן שלה (עטוף בשתי שקיות ניילון). ההפרעה המימית הזו, שמחבלת שוב ושוב בשידור, מפגישה בין גלי המים וגלי האתר ומעמידה את קיומו הפיזי של מקלט הרדיו (או של הגרון האנושי) כנגד קיומן האמורפי של המילים והצלילים. מעניין שגוטמן אינו עוסק, לפחות לא במישרין, במעמדו של הדימוי הוויזואלי: בשלב מסוים הוא מסיע אל הבמה מקלט טלוויזיה המקרין לכאורה את "זמנים מודרנים", אבל המקלט נותר בגבו אלינו - אין לנו מושג אם אכן מרצדת עליו תמונה - ואנחנו נחשפים רק לדמויותיהן של השחקניות המציעות גרסה משלהן לריקוד של צ'פלין.

ברמה אחרת, גוטמן בוחן את הקשר בין התיאטרון כמערכת סגורה של סימנים השואפת להתנתק מסביבתה לבין תיאטרון הנבנה ישירות מחומרי המציאות (על אחת כמה וכמה תיאטרון היושב בלב התחנה המרכזית החדשה ומקיים איתה יחסי אהבה-שנאה מפותלים). ההיגיון של "אמפליפייר" גורס שקשר כזה הוא בלתי נמנע, ואמנם, מהדורת החדשות של אותו ערב דיווחה על רפורמת הקרקעות של נתניהו ועל ההתפתחויות בפרשת האם המרעיבה מירושלים - שני נושאים שאינם זרים כלל וכלל לעלילת "גן הדובדבנים", מחזה המתמקד בסוגיות נדל"ניות ובטרגדיות משפחתיות סבוכות. אבל גם ה"מציאות" עצמה היא הרי עסק מסובך. ההקלה שבה אנו מקבלים את מהדורת החדשות (יופי, הנה סוף סוף משהו מוכר וברור, שונה כל כך מההתרחשות הבימתית הסתומה) והעניין הכמעט פבלובי שהיא מעוררת בנו (המממ, אז הנגיד בכל זאת החליט לא להעלות את הריבית...) מתמזגים כאן בשורה של תמונות שבהן גוטמן חושף את מעמדה הרעוע של האמת המשודרת ואת הפער החמקמק בין אמת לבדיה. אפשר להשליך את הרדיו לצנצנת ולחתום את המכסה, אבל אי אפשר להשתיק לגמרי את הרעש הלבן.

"אמפליפייר" הוא ערב עמוס, שאפתני, מבוצע לעילא וגם משונה מאוד. מצד אחד, יש בו משהו מפורש מדי, כמעט וולגרי, המשווע לעידון; מצד אחר, הוא מספק הרבה יותר שאלות מתשובות, והחידתיות המטרידה הזו מתחילה, בשלב מסוים, לתסכל ואפילו לעייף. אבל בין שתי התגובות הקיצוניות הללו משתרע ספקטרום רחב יריעה, עשיר ומרתק, שאינו חדל להפתיע. המופע המרשים הזה מועלה שוב ביום ראשון (9.8), אולי בפעם האחרונה: הנה לכם סיבה מצוינת להגיע לתחנה המרכזית החדשה.

אמפליפייר - לפרטים נוספים

תגיות: איתן בר-יוסף, גיא גוטמן