בניו יורק האכזבה מרה יותר

יום ראשון 31 במאי 2009 02:48 מאת: תהל פרוש

דורון בן עטר, פרופסור באוניברסיטה בניו יורק, כתב מחזה על אינטלקטואלים יהודים-אמריקאים שעושים קריירה מהשמצת ישראל. כמוהו, הדמויות שיצר מתוסכלות מכישלונה של הפעילות למען השלום

עולם האקדמיה האמריקאי, הסכסוך היהודי-פלסטיני והרבה סקס מככבים זה לצד זה במחזה חדש ושמו "לוחמי החופש", שכתב פרופ' דורון בן עטר, ישראלי לשעבר, ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פורדהאם שבניו יורק. המחזה, המתאר במבט משועשע וביקורתי את פארסת הקיום של עולם האקדמיה ואת היחס המורכב של אינטלקטואלים יהודים לישראל, יוצג בקיץ בשני פסטיבלים יוקרתיים בארצות הברית: "ואשינגטון קפיטל פרינג'" ו"ניו יורק פרינג'".

סיפור המחזה מתרחש בעיקרו בארוחת ערב שעורכים זוג אקדמאים יהודים, דריל וסקוטר לואיס, שמאלנים רדיקליים והורים לבת מתבגרת. האורחות הן שתי שחקניות ישראליות, יהודייה ופלסטינית, שהגיעו למסע הופעות המציג דו-קיום. מצטרף לארוחת הערב כוכב בשמי האקדמיה, יהודי בריטי, שמאלני רדיקלי גם הוא, המכונה GW על שם ג'ורג' ואשינגטון (שמו המקורי הוא ג'ופרי ורשבסקי). חוץ מזה שהוא מאהבה הוותיק של דריל, עד סוף המחזה ישכב GW עם שלומציון הישראלית ועם בתם המתבגרת של בני הזוג לואיס.

דורון בן עטר. "ישראל הפכה להיות פרובלמטית מבחינת הזהות היהודית" (תצלום: עודד הירש)

"לוחמי החופש" הוא מחזהו השני של בן עטר. את קודמו, "להתנהג יפה ובשקט", שהוצג בכמה פסטיבלים, כתב ב-2006 על בסיס סיפורה של אמו, ניצולת אושוויץ. הרעיון למחזה החדש, הוא מספר בראיון טלפוני מביתו בקונטיקט, נטמן ערב אחד לפני שנה, כשמועדון הסטודנטים היהודי בייל ביקש ממנו לארח שחקניות שבאות מישראל להציג הצגה על דו-קיום יהודי-ערבי.

"ההצגה היתה מאוד מוזרה", הוא אומר. "האשה הישראלית הגיעה מירושלים והערבית מפרדיס - ושיחקה מישהי מהשטחים. הערבייה לא דיברה אנגלית והיהודייה תירגמה אותה לקהל, אבל הערבייה לא סמכה עליה וביקשה מאשה ערבייה בקהל לתרגם לה בחזרה מאנגלית לערבית. זו היתה הצגה שאמורה להביא קול של דו-קיום, אבל לא היה קול כזה. אחר כך הערבייה לא הסכימה לבוא אלינו הביתה עם היהודייה. התברר ששתי פעילות השלום בעצם שנאו זו את זו".

אף שבן עטר אומר כי "הרעיון היה לכתוב סיפור ולא פרופגנדה", מאחורי סיפור המחזה שלו יש כוונה פוליטית. מדובר בניסיון להגיב על מה שהוא מכנה "הדמוניזציה שעושים לישראל" בעולם האקדמי הבינלאומי. בעיניו, מדובר ב"מציאות של התחדשות האנטישמיות. היא באה לידי ביטוי בעיתונות, ולאוניברסיטה מגיעים אנשים שמוקיעים את ישראל כשטן האוניוורסלי הנוכחי. זה מטפטף. השאלה היא אם התהליך התרבותי של הדמוניזציה של ישראל הוא הכשרה למשהו רדיקלי יותר או שהוא אופנה חולפת".

רק ליהודים מותר

בן עטר, הנשוי לאשה יהודייה אמריקאית ואב לשלושה ילדים, נולד בישראל ב-1957 וגדל בכפר שמריהו. אביו, אריה בן עטר, שהיגר לארץ מטורקיה ב-1936, היה שחקן כדורסל במכבי תל אביב. בצעירותו היה גם הוא לשחקן כדורסל, הצטרף לתנועת שלום עכשיו והשתתף בהפגנות השמאל.

אחרי שירותו בצבא נסע ללמוד היסטוריה של ארצות הברית באוניברסיטת ברנדייס שבאזור בוסטון, קיבל מלגה לדוקטורט באוניברסיטת קולומביה והיה פעיל שלום. בתום לימודיו ב-1990 ניסה כמה פעמים למצוא עבודה בישראל ולא הצליח. הוא קיבל משרה בייל ואחר כך עבר לפורדהאם. ההתמחות שלו היא היסטוריה אמריקאית של המאה ה-18.

אחת התמות העיקריות במחזה שכתב בן עטר מגולמת בדמותו של GW, הנבל המקסים, מטאור אינטלקטואלי יהודי שמחזיק באג'נדה אנטי-ציונית רדיקלית. בן עטר אומר שדמותו מייצגת תופעה מוכרת ומורכבת: "הרעיון הוא שלכתוב מאמרים וספרים זה מה שלא עושה אותך כוכב אקדמי - מה שעושה אותך כוכב הוא למצוא משהו שעושה הדים. ההדים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הם אחד הרעשים הכי טובים שיש.

"זה יוצר קבוצת אקדמאים שהדבר הזה הופך להיות המתווה של הקריירה שלהם. זה לא שהם לא אותנטיים - הם באמת מאמינים בזה. אוהבים אותם, מכיוון שלבקר את ישראל בעולם זה דבר מורכב - יש קטע היסטורי אנטישמי וישנה השואה, ולכן, למי מותר לעשות את זה? רק למי שיש לו תעודת הכשרה, כלומר יהודי, וטוב יותר - יהודי ישראלי".

לחלופין, מוסיף בן עטר, יש יהודים שמשמיעים הצהרות אנטי ישראליות "בסגנון מסורת נביאי ישראל. אקדמאים כאלה אומרים לעצמם שהם חייבים להוכיח את ישראל על פשעיה, שזו השליחות שלהם".

הצ'קים של מרצ

בן עטר מציג גישה מפוכחת, שלא לומר צינית, בנוגע לפעילות השלום והדו-קיום היהודי-פלסטיני. הוא מציין שני אירועים מעצבים בעניין זה: "ב-88' עבדתי בבחירות בעבור מרצ. הם הגיעו לארצות הברית לגייס כספים ואירגנו להם התכנסויות. התאכזבתי מאוד אחרי שראיתי את אחד מחברי הכנסת שלהם יושב אחרי אחת ההתכנסויות עם הצ'קים ומתלונן על מה שנתנו לו ולא נתנו לו".

אירוע מעצב אחר התרחש כשלמד בן עטר בקולומביה. "כשהייתי חבר בקבוצת דיאלוג בשנות ה-90", הוא מספר, "ניסינו לשכנע את הסטודנטים הפלסטינים לשוחח אתנו, והם לא הסכימו. זה היה מאוד משפיל. במקום לומר ‘תפסיקו להשפיל אותנו', המשכנו להתחנף. אנחנו היינו נגד המעשים של צה"ל ורק רצינו שיגידו לנו שהם רוצים שלום, והם התווכחו אתנו אם יהיו מוכנים לדבר אתנו בכלל. זה הניסיון של הרבה מפעילי השלום הישראלים - אתה שואל מה ישראל צריכה לעשות כדי שיהיה שלום ואז אתה מגלה שהגישה היא שישראל צריכה להתבטל".

את האירוע הזה הצמיד בן עטר לדמותו של סקוטר, האקדמאי הכושל שאשתו חושדת בו שהפסיק להיות שמאלני רדיקלי. במחזה אומר סקוטר כי העמיד פנים בעת הפעילות הפוליטית שלו ובן עטר אומר כי לעתים חש כמוהו. "את החריקה הזאת אני מרגיש גם כשאני יושב בתל אביב עם חברים שמאלנים והם אומרים שישראל היא מקום נאצי תוך כדי שהם אוכלים אבטיח עם גבינה בולגרית", הוא מסביר. "חלק מהמשפחה שלי גרה בעוטף עזה, וחברי השמאלנים אומרים לי, טוב, נחיה עם קסאמים, ואני לוקח עוד ביס של בולגרית".

בן עטר מוסיף כי הזהות היהודית ומשמעותה במאה ה-21 מעסיקות אותו וכי כתיבת המחזות באה לספק את הצורך שלו בחקירה הזאת. "אני בא מכיוון החילוניות הצרופה, אז מה יוצר את הזהות היהודית שלי? היא מורכבת מהשואה, מזה שפעמיים בשנה אתה הולך לבית כנסת, שאתה אוהב בייגל, ומהקשר לישראל. אבל ישראל הפכה להיות פרובלמטית מבחינת הזהות היהודית - הביקורת העצומה וההתקפות עליה כל יום גורמות ליהודים פרוגרסיוויים לומר ‘אני יהודי אנטי-ציוני'".

האם קשה להיות יהודי בארצות הברית? "מאוד קול להיות יהודי ולאכול בייגל ולאכול כשר. הם חושבים שזה יותר בריא. יש פנטסיה כזאת", הוא משיב. מה שאינו פופולרי, לדבריו, הוא להיות ישראלי. מכיוון שבן עטר רואה עצמו שמאלני, המחזה שכתב עלול להתפרש כהודעת התרחקות מהבון-טון הפוליטי של החוג שעמו הוא נמנה. הוא אומר בחיוך שאינו מודאג: "יש לי קביעות ואני פרופסור מהמניין. אם יוקיעו אותי קצת, שיהיו בריאים".

תגיות: דורון בן עטר, תהל פרוש