וידאו צ'ט עם שייקספיר

יום שני 06 באוגוסט 2007 14:31 מאת: איתן בר יוסף, עכבר העיר ת"א

הרעיון המבריק לבסס את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" על "המלט", יצר הצגה מרתקת עם קטעי וידאו ייחודיים

בפרמיירה הניו יורקית של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" נשאל המחזאי טום סטופארד, אז בן 29, על מה המחזה שלו. על כך השיב בעליצות: "It’s about to make me rich". סטופארד התחרט לימים על השנינות היהירה הזו, אבל קשה להכחיש שהוא צדק: ההברקה שלו - לדמיין מחדש יצירת מופת קלאסית מנקודת מבטן של דמויות המשנה - אכן סידרה לו את הקריירה. הוא לא היה היחיד, אגב, שחשב על הרעיון הנפלא הזה. ב-1966, השנה שבה הוצג מחזהו לראשונה, פירסמה הסופרת ג'ין ריס את הרומן "ים סרגאסו הרחב", העוקב אחר סיפורה של ברטה רוצ'סטר, "המשוגעת" הכלואה בעליית הגג ומחרידה את לילותיה של ג'יין אייר.

מובן שיש הבדל בסיסי בין השניים: ריס התכתבה עם העלילה של שרלוט ברונטה בצורה חופשית למדי; סטופארד פשוט נטל את "המלט" והפך אותו, באבחה אחת, כמו גרב ישן, מהפנים החוצה. רוזנקרנץ וגילדנשטרן, שני ידידי נעוריו של המלט שמוזעקים לארמון על ידי המלך החדש קלודיוס, ניצבים מולנו בציפייה עגומה להבין מהו בעצם ייעודם. פרט לכמה סצנות הלקוחות ישירות מהמקור השייקספירי, מחזהו של סטופארד הופך את אחורי הקלעים, שם לכאורה ממתינים השניים לתורם, לבמה עצמה: כל העולם חוצבמה, וכל השחקנים רק אנשים הם. או שלהפך. אני חושב. לא?



צפו בקטע אילם ומקסים מתוך ההצגה

הליכה בתלם או סרקזם מעודן?
לסטופארד היה רעיון גדול, אבל גם ליעל רונן היה רעיון לא רע בכלל: אם "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מנהל דיאלוג עם "המלט" (ולחלופין נטפל אליו כפרזיט שפל), ההפקה בבימויה מנהלת דיאלוג עם (או, כאמור, מתעלקת על) ההפקה המצליחה של "המלט" שביים עמרי ניצן בקאמרי. האנלוגיה הזו בהחלט מחמיאה לניצן - הרי הוא לרונן מה ששייקספיר לסטופארד - ואולי אין זה מקרה שבמקום לפתוח את ההצגה שלה בסצנה הידועה שבה רוזנקרנץ וגילדנשטרן מטילים מטבע (הוא נופל 89 פעמים רצופות על "עץ"), היא פותחת אותה בנאומו של קלודיוס בטקס האשכבה לאחיו המנוח, שהופך חיש מהר גם לטקס הכתרה וחתונה. כך בדיוק נפתחת גם ההפקה של ניצן, שבחר לדלג על התמונה הראשונה המפגישה אותנו עם רוחו של המלך המת ולעבור מיד לתמונה השנייה המתמקדת במציאות הפוליטית המסואבת. האם רונן מתעקשת ללכת בתלם שהתווה לה ניצן במקום לבצע בו, כנדרש, רצח אב? או שמא יש כאן יותר משמץ סרקזם מעודן, הד לאותה צייתנות ממושמעת שבה מתנהלים גם רוזנקרנץ וגילדנשטרן - ואולי, מי יודע, גם המלט עצמו - עד לסופם הבלתי נמנע?

כך או כך, ההצגה של רונן מתרחשת באותה "אלסינור" - אולם קאמרי 3 - עם אותן במות מוגבהות ואותם כיסאות מסתובבים מוכרים; אל יואב לוי, שמגלם את גילדנשטרן (או שמא זה רוזנקרנץ?) אצל עמרי ניצן, מצטרפים יניב ביטון (רוזנקרנץ) ורמי ברוך (השחקן); שאר כוכבי הקאסט של "המלט" - ובראשם איתי טיראן (המלט), גיל פרנק (קלודיוס) ושרה פון-שוורצה (גרטרוד) - מופיעים אף הם, אבל בהקלטות וידאו, המוקרנות על מסכים לבנים וגם על כדור ענקי המשקיף על האולם, ספק גלובוס מיניאטורי ספק הגדלה מפלצתית של המראה המעוות, הדגיגי, הנשקף דרך עינית הדלת.

העובדה שהשחקנים ה"ראשיים", כלומר, המלט ושות', מופיעים רק על מסכי הוידאו תוחמת, למעשה, את מגרש המשחקים של רונן וכופה עליה פרשנות מסוימת, אם כי בהחלט מרתקת. אצל סטופארד, וגם בהפקות סטנדרטיות של המחזה (כמו בגרסת גשר מראשית שנות ה-90, שאותה החמצתי לצערי), צריך להתקיים פער ברור בין התמונות שבהן רוזנקרנץ וגילדנשטרן ניצבים במרכז הבמה לבין התמונות השייקספיריות, המלכותיות, שבהן הם נדחקים לשוליים. אצל רונן פער כזה לא יכול להתקיים, כמובן - הרי שני העלובים שלה ניצבים תמיד במוקד החלל וברור לנו שגם אם ניאזר בסבלנות, גם אם נפגין ציפייה עיקשת מהסוג שמאפיין את שני הנוודים של סמואל בקט (שרוחו שורה על המחזה של סטופארד), איתי טיראן לא יכבד אותנו הערב בנוכחותו הגשמית. מצד שני, הקרנות הווידאו הענקיות בהחלט מצליחות ליצור מעין מקבילה ויזואלית, דרמטית, של החרדות והמאוויים הטורדים את שלוותם של שני אנשי החצר: כשדמותו של טיראן מרצדת על הכדור הכביר, היא מקטינה את שני רעיו בצורה אפקטיבית להפליא. אם שייקספיר פותח את מחזהו במפגש עם רוח, גרסתה של רונן הופכת את החצר המלכותית כולה לאוסף של רוחות רפאים מוקלטות, אלקטרוניות, המועלות באוב.

השימוש בווידאו מאפשר לרונן לפתח שני היבטים אחרים. הראשון קשור למאבק הפוליטי שמתאר המחזה ולתחושה שהגבולות בין האישי לציבורי, בין המוסר לשחיתות, נפרצו ואפילו קרסו. וכך, אם הקרנת נאומו של קלודיוס על הכדור הגדול ממחישה את עוצמתה המאיימת של המדיה (משהו בהקרנה מזכיר את המסכים המדברים מ"1984" של אורוול), קטעי וידאו אחרים ערוכים כך שייראו כאילו צולמו במצלמות האבטחה של הארמון. התוצאה לא ממש נאמנה לרוח המחזה המקורי - אנו זוכים, למשל, לצפות בחדרי השינה הפרטיים של המלט ואופליה, פרספקטיבה מציצנית שסטופארד לעולם איננו מספק כשמדובר בדמויות המרכזיות של "המלט" - ובכל זאת היא מעניקה משמעות נוספת ומפתיעה לפרשנותו הפוליטית של עמרי ניצן. מהבחינה הזו, ההצצה דרך עינית הדלת הופכת להיות הדימוי המרכזי של הממלכה כמדינה טוטאליטרית שבה מותר תמיד לפלוש לחיים של אחרים.

רונן אמנם איננה כופה את הפרשנות הזו על המציאות שלנו, אבל היא בהחלט מרשה לעצמה להשתעשע בהפיכת הטריטוריה הסטופארדית למרחב ישראלי (אם כי לא ברור מדוע דווקא הבדיחה על המוסלמי, הנוצרי והיהודי הפכה כאן להלצה על ג'ירפה, פיל ועכבר). חלק לא מבוטל מהמחזה המקורי אבד בתרגום ובעיבוד (שניהם של רונן), ובמקומו קיבלנו שפע קריצות מקומיות, מהתנהגותו ההיסטרית של רוזנקרנץ בזמן נאומו של קלודיוס - כשהמלך המת מוזכר, רוזנקרנץ מניח את כף ידו על קודקודו בתנועה המוכרת שפירושה "שכחתי את הכיפה בבית" - ועד נטייתו להשמיע את הרפליקות בסגנון הגשש החיוור (שוב, ההשפעה של בקט) או לזמר את "לו הייתי פיראט".

המחווה המרגשת ביותר היא הציטוט מתוך המונולוג החותם את "סוחרי גומי", שמשתלב היטב בתוגתם של שני הרעים, רגע לפני שהם נעלמים: "כמו הרגע ההוא אז בקומדיה, לפני 20 שנה, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, ואנחנו ישבנו בחושך וחיכינו בדומייה, כל הציפיות, כל החלומות מרוכזים בנקודה אחת אפלה ממול".

תיאטרון במלכודת
הציטוט של לוין משמעותי כל כך משום שסטופארד, עוד יותר משייקספיר לפניו, מנסה להתחקות אחר משמעותה של האשליה התיאטרונית. כאן מתעורר ההיבט השני של השימוש בקטעי הווידאו, כלומר, שאלת היחסים בין התיאטרון לבין הטלוויזיה והקולנוע, שאלה שוודאי מטרידה מאוד את רונן ואת בני דורה (במיוחד אלו המביטים בעיניים כלות בקולגות שלהם מערוץ 2, שכל תוכנית מטופשת שלהם is about to make them rich). אחד הרגעים המעניינים בהפקה של רונן מתרחש בעת העלאת "מלכודת העכברים", כלומר, אותה הצגה המועלית על ידי להקת השחקנים המתארחת בארמון. אם שני המחזות, של סטופארד ושל שייקספיר, הם מעין תאומים סיאמיים, ההצגה-בתוך-ההצגה היא הנקודה שבה הם מחוברים בעכוזם, או, לחילופין, הנקודה שבה הם בוהים זה בעיני זה. אבל אם סטופארד משתמש ב"מלכודת העכברים" כדי להמחיש את גדולתה של אמנות התיאטרון, יעל רונן מנסה לדבר דווקא על אמנות הקולנוע: וכך, "מלכודת העכברים" היא כאן סרט שחור-לבן אילם שהשחקן מקרין על בד לבן, מעין גרסה קדמונית, ארכאית ומסוגננת של קטעי הווידאו המהוקצעים. הסרט הפנטסטי הזה (אפשר למצוא אותו ביוטיוב) הוא כנראה הפתרון האפשרי היחיד לנתוני הפתיחה הבעייתיים של רונן, אבל הוא גם מצביע על מסר פסימי מאוד: הוא מתיימר לבשר לא רק את מותם של רוזנקרנץ וגילדנשטרן, אלא גם את מותו של התיאטרון עצמו.

מבחינה מסוימת, הפסימיות מוצדקת: למרות השנינות והברק וכושר ההמצאה, זו בהחלט איננה הצגה מושלמת. רונן לא תמיד מצליחה למצוא את הטון הנכון שיתאים לטקסט הפילוסופי של סטופארד, והקצב האיטי לא ממש עוזר. יניב ביטון שב ומפגין חוש קומי מזהיר בתפקיד רוזנקרנץ, ואילו רמי ברוך הנהדר ממש מצית את הבמה בתפקיד השחקן. לעומתם, יואב לוי, שחקן נהדר בדרך כלל, קצת כבוי בתפקיד גילדנשטרן (אם כי יכול להיות שהוא לא חש בטוב באותו הערב: עשר דקות לפני תחילת ההצגה נתקלתי בו, במעין מחווה הזויה לתפיסת הפנים-חוץ של סטופארד, מחפש בקדחתנות תא בשירותים). רומן קריכלי וסיימון רוזנפלד חביבים בתפקיד שני שחקנים אילמים, אבל אפילו הנוכחות הססגונית שלהם לא ממלאת את הבמה, ומה לעשות שהבמה,
במחזה הזה, צריכה מדי פעם להתמלא בהוד ובהדר של תיאטרון "אמיתי" - ההוד וההדר שאפשר למצוא בהפקה של עמרי ניצן. בעולם מושלם, נטול בעיות תקציב ולו"ז ואגו, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" היתה מוצגת בקאמרי 3 בהשתתפותם של כל שחקני "המלט" - אולי כמה פעמים בחודש, אולי באופן חד-פעמי. עד אז, ההפקה של רונן היא מעין "מלכודת העכברים" נטולת "המלט", הפקה מבריקה אבל סטרילית-משהו, המשוועת להצגה הגדולה, המנחמת, שתעטוף אותה מכל הכיוונים.

ליצנות של פילוסופים - ראיון עם רמי ברוך, מכוכבי ההצגה

עוד באתר:
הצגות שוות בחצי מחיר
יו גרנט והזונה: הסרט
מבלים חינם עם הילדים

עוד כתבות מעניינות בדף הבית של עכבר העיר אונליין