חומר למחשבה בפסטיבל הפרינג' "קליפה אדומה"

יום שלישי 20 ביולי 2010 03:00 מאת: מיכאל הנדלזלץ

כותרות המופעים בפסטיבל הפרינג' "קליפה אדומה" היו לעתים מעניינות יותר מתוכנם - אבל היו בו גם יצירות משכנעות ומעוררות מחשבה

תיאטרון קליפה, מפעלם המשותף של עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב, קיים כבר 15 שנה, ובשנים האחרונות התבסס בבית דירות ברחוב הרכבת בתל אביב. זוהי נוכחות פרינג'ית, אבל בניגוד למרכזי פרינג' אחרים (תמונע הוא המקום המובהק השני בתל אביב), תיאטרון קליפה אינו פתוח לכל ניסיון, אלא עקבי בחתירה לדבר מה שהוא בין אמנות מופע לתיאטרון טוטאלי.

איכותם המיוחדת של הרמן וטולפנוב והאמנים שהם מצליחים לגייס לעבודותיהם הופגנה במופעים תלויי מקום שיצרו, שבכמה מהם צפיתי בפסטיבל ישראל. זה שנחרת בזיכרוני יותר מכל התקיים באגם בגן הבוטני בירושלים ויצר עולם קסום של דימויים חזותיים שכלל רפסודות ודמויות מיתיות, עם שפע פעלולי צליל ותאורה.

לפעמים נדמה שדמיונם של הרמן וטולפנוב, כמו יכולתם הטכנית להגשימו בתלת ממד ובזמן אמיתי, הם בלתי נדלים. בה במידה נראה כי יכולתם היא גם המכשלה שלהם. הם מוותרים במוצהר ובכוונה על המלה, ואתה על כל אשליה של מבנה לינארי או קוהרנטי של התפתחות על הבמה. הדגש הוא על רב-תחומיות (מה שהופך כל מתמחה לתחום אחד, כמו תיאטרון כמוני, לנכה מוצהר ביכולתו להעריך את היצירות כערכן). דומה כי הם מכוונים לדילוג שיתבצע בדמיון של הצופה מהדימוי הוויזואלי והצלילי אל הרגש או אל הרעיון המופשט, מבלי להזדקק לניסוחו במלים.

בעקבות כך באות הן נטייה לא לסמוך על יכולתו של הצופה והן התאהבות בהישג הוויזואלי-טכני; אלה מובילות לחזרה על רגעי במה שוב ושוב, בגיוונים קטנים, גם אחרי שאלה מיצו את האפקט שלהם. למעשה, נדמה שאנשי קליפה אינם מכירים בקיום המושג אפקט. מבחינתם האפקט הוא הוא העניין. אין קליפה שמתחתיה נמצאת מהות היצירה. הקליפה היא היצירה.

שאלות שלא נשאלו

כל הדברים האלה חשובים כשבאים להתייחס להיצע הישראלי בפסטיבל "קליפה אדומה" המתקיים זו השנה השלישית. לצד מופעים מחו"ל מביא הפסטיבל 12 יצירות ישראליות חדשות, המרוכזות בשני ערבים. לחלקן נעשה עוול כי בהיותן חלק מערב ארוך הן זוכות להתייחסות טלגרפית בביקורת קצרה. חלקן הן עבודות ראשונות בתחום שבו קני המידה להערכה רופפים ופתוחים במוצהר. סביר שהרמן וטולפנוב יכלו להעניק יותר מניסיונם ליוצרים חדשים, אך נמנעו מלעשות זאת כדי שלא לקצוץ כנפיים צעירות.

לערב הראשון, "נעשה ונשמע: על תיאטרון מוסיקלי, ביקורת חברתית ואוכל", התייחסתי שלשום בביקורת קצרה. השני הוא ערב שכותרתו "לראות ולהאמין: על תיאטרון חזותי ומפגש יצרי בין אדם וטבע" ובו אעסוק כאן.

אחד ממאפייניה של אמנות המופע הוא שלפעמים הכותרת של היצירה ותיאורה בתוכנייה מעניינים יותר - או לפחות כמו - המופע עצמו. בכל מקרה, משש היצירות של הערב "לראות ולהאמין" אני יכול להתייחס לארבע, שכן אחת - "אבטיח בלי גרעינים" - התרחשה מחוץ לבמה והיתה אמורה להפגיש קהל עם שאלות על ניצול ושליטה. מכיוון שלא נפגשתי במופע עם השאלות האלה, אף שנתקלתי בדמויות בבגדים מוזרים (בעיקר בגדי גוף) נעות בין הקהל, אין לי מה לומר. יצירה נוספת, "תירקובת", המתוארת כ"אירוע המכיל אלמנטים פיסוליים המנכיחים את עקבותיו של מפגש הגוף עם המציאות האלימה הסובבת אותו", הוצגה בקומה השלישית, מחוץ לתחום יכולתי.

לידת אשה

המופע הראשון ב"לראות ולהאמין", "סיפור ביצה" (יצירה וביצוע: יערה גולדרינג, בתמיכת תיאטרון הקרון, מסגרת פרינג' ירושלמית ותיקה המתמקדת בתיאטרון בובות לסוגיו) מדגים כמה מן הסוגיות שהזכרתי לעיל.

                              "סיפור בצה". פאם פאטאל פוגשת צפרדע

במרכזו מפגש בין אשה לצפרדע, עם דימוי האגדה של הנסיך הכלוא בגוף הצפרדע ומייחל לנשיקה שתשחרר אותו. כאן זוהי פאם פאטאל בשמלת ערב אמריקאית משנות ה-20 של המאה הקודמת המייחלת לנשיקה של הצפרדע כדי לזכות בנסיך. הצפרדע לצורך העניין הוא צעצוע גומי. סדרת אפיזודות קצרצרות שלה בתנוחות של גיבורת סרט שחור-לבן, המבקשת ממנו "נשיקה כאילו היתה האחרונה", חוזרת על עצמה. אחריה אנו זוכים לראות אותה משחקת משחקי זוגות עם חיות צעצוע לצליל שיר רומנטי מן הקולנוע המוסיקלי המוקדם (השחקנית עושה תנועות עם הפה). אחר כך יש מכונה המפיצה בועות סבון, והאשה, בבגד ים ומסיכת צלילה, שנורקל וסנפירים, לצלילי השיר "נהר, רחק מפתח ביתי", מבצעת תנועות צלילה ושולה את הצפרדע מהמים. בתמונה האחרונה היא עומדת לעינינו רטובה, בבגד ים, צפרדע מידלדל מידה ברגלו האחורית והיא מבקשת ממנו "נשיקה כאילו היתה זו נשיקתו האחרונה". אני מבטיח לכם שהתיאור הזה מרשים יותר ממה שראיתי.

היצירה הקצרה השנייה, "רהיט", היתה אולי השלמה ביותר והמרשימה ביותר בערב: רוני הלר נכנסת לבמה שמעליה מיטלטלת נברשת בדולח כשעל ראשה רהיט עתיק, קטן ועדין דמוי שולחן, ועליו שעון, ומצליחה להעמיד אותו על הבמה מבלי שהשעון יגלוש ממנו. בשמלה בהירה ושיער שחור המראה שלה דרמטי ומיוסר. בהדרגה היא מרימה את משטח השולחן, ולעינינו מתגלה שם פתח (נראה שזה היה שולחן של מכונת תפירה שקרביו הוסרו) ומכניסה את ראשה לתוך הפתח. כאן עלתה בדמיוני - ואולי זו אסוציאציה פרטית - המשוררת סילביה פלאת שהתאבדה בהכניסה את ראשה לתנור הגז. אבל אז, כשראשה בתוך השולחן ורגליה באוויר, נפתח פתאום פתח בדופן הקדמית של השולחן, והאשה כמו נולדת מתוכו לעינינו, כשאנו צופים איך כל גופה משתחל ונחלץ מתעלת הלידה הצרה. היא קמה, ללא מלה, הולכת קצת לאחור, מבצעת היפוך באוויר לאחור ונעלמת בחשיכה. כל מה שהיה צריך להיראות נראה, והאמנתי.

"דרכונים של שחר האביב" של גיא אלחנן ונעה אבנד, בביצוע אבנד, סנדרינה לינדגרן ועוז מרינוב, היתה היצירה המורכבת ביותר בערב. גיבוריה הם דרכונים, סמלי חופש התנועה בעולם. בידי לינדגרן הדרכון הוא מין פרפר, בידי מרינוב - ציפור שכריכתו נהפכת לכנפיה. אבנד מציגה ציפור מנקרת המהדסת על כרעי תרנגולת ונוברת באדמה. היא מוצאת מכשיר רדיו ישן, מצליחה להפעיל אותו ועוברת בין התחנות. בינתיים שתי הציפורים-דרכונים גוועות, ואז מצליחה הציפור המנקרת לכוון את הרדיו על שידור דיווחי תנועה, והם, בטון האופייני של שדרנית גלגלצ, מספרים על לחצי תנועה בין המחסומים השונים בגדה. כך נהפך אירוע בימתי ויזואלי מופשט, יפה ומרשים בפשטות הטכנית שלו (ארוך מעבר לתכניו, אבל זה נתון בסוג עשייה כזה), לאמירה פוליטית על חופש תנועה, על אלה שיש להם (קהל שבע שבא לראות תיאטרון חזותי בתל אביב) וכאלה שאין להם, בקרבת מקום.

היצירה שחתמה את הערב, "הפותחן", בבימוי ענבל יומטוביאן, איתי ויזר ומיטל רז, הרשים בדמיון הוויזואלי שלו. הגיבורה, שהציגה לעינינו עלילת מתח של אשה בבית בודד, נראתה כשעל פניה מסכת פני אשה שנגזרה מצילום, בגודל טבעי. כשהיא נתונה על פניה, במין קימור לאורך, היא משווה להם מראה מאורך ואקזוטי. אנחנו כמעט לא זוכים לראות אותה בפרופיל, אבל כשזה קורה לרגע, זהו פרופיל שטוח. העלילה, התפאורה והצלילים משלימים עלילת מותחן, ולפחות אני פלטתי אנחת רווחה כשראיתי שמתחת לקליפת הפנים השטוחות יש פני אדם.

הנה כי כן, עם הרבה רצון טוב, גם ערב של תיאטרון מן הסוג שאינו מן האהובים עלי יכול לספק חומר למחשבה.

תגיות: איתי ויזר, גיא אלחנן, דמיטרי טולפנוב, חיית במה, יערה גולדרינג, מיטל רז, מיכאל הנדלזלץ, נעה אבנד, עידית הרמן, ענבל יומטוביאן, קליפה אדומה 2010, תיאטרון קליפה