האבן היא המפלט האחרון

יום שלישי 20 במאי 2008 06:22 מאת: ציפי שוחט

13 מלים, שני שחקנים והרבה אבנים מרכיבים את יצירתה החדשה של רות זיו איל, "הסעודה של גימל ודלת", שנוצרה ברוחו של סמואל בקט

היצירה הפיוטית של רות זיו איל, "הסעודה של גימל ודלת", משככת געגוע לתיאטרון "עני", חסר אמצעים, הסומך על עבודת השחקן. בהצגה הזאת שני שחקנים צעירים ולא מוכרים, אביב פינס בתפקיד גימל ונילי סחר בתפקיד דלת, משתמשים בעיקר בגופם ובתנועתיות שלו, ובמעט מאוד מלים - 13 בלבד, כדי להעביר מסר בקטי על משמעות החיים, או נכון יותר, חוסר המשמעות של החיים, והציפייה האין-סופית לשום דבר.

בתחילת ההצגה הם יוצאים מבור קבר, ספק גוויות ספק בני אדם, מתקדמים לעבר הקהל במסע ארוך, תוך כדי מאבקי כוח ושליטה. הם ממשיכים בסעודה של אבנים; תחילה נהנים מהן ולבסוף מקיאים אותן. המסע הסיזיפי שלהם מודגש בתנועתיות המדויקת והמרשימה של צמד השחקנים.

לפני שנתיים, בסימפוזיון בינלאומי על סמואל בקט, עשתה הכוריאוגרפית זיו איל את הסקיצות הראשונות של העבודה עם שני סטודנטים שלה מאוניברסיטת תל אביב, כמחווה למחזאי האירי. שנה לאחר מכן החלו השלושה בתהליך החזרות.

למה בחרה בדימוי של אבנים? "אבן זה עולם ומלואו", משיבה זיו איל, "יש אבן דרך, אבן ברכה, ובכלל, יש משהו מאוד יהודי וישראלי באבן. האמת היא שכל הארץ הזאת היא תל אבנים ועוד תל ועוד תל, ובכל מקום שאתה מרים אבן יש איזה סיפור. בהצגה האבן היא המפלט האחרון, היא נטל ויש בה סוד, ובמידה מסוימת היא העונש, האשליה, ובסופו של דבר היא עוזרת להם להתחבר אל הכאב של עצמם. הם מאכילים עצמם באבנים, כלומר זה פוצע אותם וכואב להם. בעיני, ההצגה היא סוג של מסע אל תוך הכאב".

המשמעות אם כך היא ניהיליסטית. אין תקווה.

"אני מקווה שכל אדם הצופה בהצגה מביא את המשמעויות הקשורות לביוגרפיה שלו, ובעיני המשמעות היא התהליך, החיפוש, העוד צעד. למרות הכל, יש בהצגה הרבה הומור, ובמידה רבה השחקנים הם הליצנים של החיים, שיונקים ממסורת הקרקס והתנועה".

רות זיו איל: "ההצגה היא סוג של מסע אל תוך הכאב" | תצלום: דודו בכר

זיו איל עיצבה תנועה בתיאטרון הישראלי בשנות ה-70 וה-80, בין השאר למייקל אלפרדס בתיאטרון החאן, וכן יצרה עבודות שלה. הידועה בהן היא "פרקים" - שבע שעות של מסע בתנועה, משחק וקול, שהועלתה במרכז סוזן דלל בתל אביב. היא גם יצרה כוריאוגרפיות ללהקת המחול הקיבוצית ולהקת בת שבע וכן עוסקת שנים רבות בהוראת התנועה בסמינר הקיבוצים, בית צבי ואוניברסיטת תל אביב. בשנה האחרונה עסקה בחזרות על היצירה החדשה, בביתה ובתיאטרון הערבי-עברי ביפו, שמנהלו יגאל עזרתי יעלה את ההפקה בחלל היפה של התיאטרון.

את תיאטרון התנועה שלה מגדירה זיו איל כתיאטרון עני ומינימליסטי. "כל מה שנמצא על הבמה, כל מה שנשמע ונראה, הוא חלק מהתפתחות ההצגה ומקדם את העלילה", היא אומרת. "החפצים על הבמה באים מחיי היום-יום, מוכרים לכל אדם, כמו בגדים ישנים, עיתונים, שקיות ניילון, אבנים. השימוש בחפצים אלה שומר מצד אחד על ההקשר היום-יומי ומצד שני מוצא מהקשרו ויוצר עולמות ודימויים מפתיעים". הקסם של התיאטרון אצל זיו איל נוצר מן הפשטות ומן הדיאלוג שנוצר בין השחקנים לבין עצמם, עם החפצים ועם הקהל.