הפעם היטלר לא עשה דרמות

יום שישי 12 באוקטובר 2007 06:43 מאת: איתן בר-יוסף, עכבר העיר ת"א

למרות שדווקא ההצגה הזוכה ("היטלר, הרובוט והסכין") היתה ההפקה השמרנית ביותר, טוב לגלות שעוד שנה מוצלחת עברה על פסטיבל עכו

אם לסמוך על הסטטיסטיקה של שלוש השנים האחרונות, מי שרוצה לזכות במקום הראשון בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, צריך לשריין לעצמו - ויפה שעה אחת קודם - את אולם המדרגות, אותו חלל סימפטי המשתרע מתחת לגשרון המוביל אל אולם הקריפטה. לפני שנתיים הוצג שם הקברט המצליח "פרומות", בשנה שעברה התארחה שם התפירה העילית של "הדודה פרידה", ואילו השנה הועלתה שם ההצגה "היטלר, הרובוט והסכין" מאת בעז דבי ובבימויה של יעל טילמן.

וגם:

פסטיבל עכו - כל הביקורות על כל המופעים וההצגות

חבר השופטים בראשותו של יהושע סובול, שהכתיר את "היטלר" כהצגה הזוכה, שיבח את יוצריה על "שימוש נבון בחלל". טילמן והתפאורנית נאוה שטר אכן עשו שימוש יעיל במדרגות שנתנו לאולם את שמו ובמיוחד בשער הברזל המשורג הניצב בראשן, אבל לא מסובך במיוחד לדמיין את ההצגה הזו בתיאטרון תמונע, בצוותא, או אפילו בבית ליסין. כי כן, כמו הדיון הנצחי על אודות יחסה של הציונות אל המרחב המזרח תיכוני - דיון שאיכשהו מצטמק כמעט תמיד לכדי שאלת יחסה של תל אביב לים או ליפו - גם פסטיבל עכו מנהל רומן מורכב עם הרקמה הגיאוגרפית והתרבותית שבה הוא מתקיים. שי פיטובסקי ורונה שגיא, שיצרו יחד את "זה כמו להרוס רק הפוך", פותחים את ההצגה בקליפ יפהפה המתאר זוג ידיים הגוזרות, צובעות ומתקינות עבודת אמנות קטנה, המתגלה בסופו של דבר כדגם מיניאטורי של התפאורה הניצבת מולנו, כולל כותלי האולם: כשתמונתו של הדגם מוקרנת על גרסתו המוגדלת וכשעמוד האבן הכביר של הקריפטה זוכה בתאום ורדרד עשוי קרטון, הקהל נאנח בעונג. אבל פרט למחווה המרגשת הזו, ההצגה מתכנסת פנימה, אל תוך עצמה, ומתעלמת באלגנטיות מהחלל סביבה. היא בהחלט לא היחידה.

זו אולי הסיבה שאת אחת החוויות המסעירות השנה בעכו סיפקה דווקא יצירה אורחת, "גם כך!", בביצוע "תנועה ציבורית", בהנהגתם של דנה יהלומי ועומר קריגר. התנועה, שנוסדה לפני כשנה, "לומדת ומייצרת כוריאוגרפיות של ציבור, צורות של סדר חברתי, טקסים פומביים וסמויים במרחב הציבורי. מפעולות התנועה בעבר ובעתיד: הפגנות נוכחות, פעולות איבה בדיוניות, ריקודי עם חדשים, מצעדים, מהלכי תנועה מסונכרנים, מופעי ראווה, המצאה ושחזור של רגעים בחיי הפרט, העם, המדינה, האנושות ועולם החי".

זה נשמע הזוי, אבל "גם כך!" עומדת במשימה בכבוד: מה שנפתח כטקס ת"ס-תס"ח סטנדרטי - תשעה צעירות וצעירים, במדים צחורים בוהקים, צועדים הלוך ושוב ברחבת בית הספר הממלכתי אל-אמל - הולך ונפרם, הולך ומשתבש, בעיקר כשאל הרחבה, המקושטת בדגלי כחול-לבן-שחור, שועטת מכונית שרד המצוידת בצ'קלקה כחלחלה ומהבהבת. הדימויים השגרתיים המלווים את כניסתה של המכונית המהודרת - דימויים של שררה וממלכתיות, המתעצמים כשהצועדים פוצחים במחוות של שיטור ואבטחת הרכב - מסתבכים כשהמכונית דורסת לפתע פתאום את אחד הצועדים; שנייה אחר כך דלת המכונית נפתחת בתנופה, וגופתה של צועדת אחרת נשמטת ממנה בידיים פרושות.

שום דבר שקורה בהמשך לא ממש משתווה לאימה הצרופה הטמונה ברגע הזה; ונדמה לי שהיינו מבינים את הרעיון הכללי מאחורי העבודה גם בלי הרוקנרול הגרמני הפרוע שליווה את תמונת ההיאבקות בין צמדי הצועדים. אבל כמו הבמאית רות קנר, שאוהבת כל כך לפרק ולהרכיב מחדש את המסכת הציונית החגיגית, גם קריגר ויהלומי מצליחים ללעוג לכוריאוגרפיה המהוקצעת של המציאות המיליטריסטית בישראל ("לא", מצהירה הכתובת שיוצרות גופות הצועדים השרועים על הרחבה; "עכשיו", מצהירה כתובת האש הנדלקת ברקע) ובה בעת לחשוף את היופי הבלתי נמנע הטמון באסתטיקה המקדשת את המוות והאלימות. רגע לפני שמנחה המסכת מצהיר בחגיגיות כי "תם הטקס!", הצועדים - בגדיהם הצחורים כבר מרובבים מזיעה ומאבק - מוטלים בשורה ארוכה-ארוכה, הנהפכת לערמה של חבר'ה על הדשא, לאורגיה כבושה, ואז שוב לשורה ארוכה של גופות.

סביר להניח ש"גם כך!" היתה עובדת היטב בכל רחבת בית ספר בישראל, אבל אין ספק שהמיקום הסמוך מאוד לשער הים של עכו - הגלים מלחכים את החומות העתיקות, המצודה הצלבנית אדירת הממדים משקיפה מאחור - העניק לתנועה המגונה הזו כוח בלתי רגיל. לרגע אחד ממש יכולתי לדמיין מולי את ארי בן-כנען, גיבור "אקסודוס" של ליאון יוריס, שהסתער על המצודה הזו בחירוף נפש כה רב: הנה הוא שם כעת, במדים צחורים, צועד על המגרש, מכוון לעברי אקדח, מחייך ויורה.

איזה מין שלווה
נאמן לשמו ולייעודו, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר העמיד גם השנה מגוון עשיר של הפקות המסרבות בעקשנות לרקוד לחלילו של התיאטרון הממוסד. אף אחת מהן לא היתה מושלמת - לא גילינו עוד "גילוי אליהו" וגם לא "דודה פרידה" נוספת - אבל כמעט כולן ניסו למתוח את גבולות הזירה התיאטרונית. מעניין אפוא שדווקא ההצגה הזוכה, המורכבת משני מחזות מחוכמים העוסקים בגיל ההתבגרות ובמתח בין ילדים להוריהם, היתה השמרנית ביותר בכל הנוגע לאמצעי הביטוי. נכון, יש משהו סנסציוני במעשייה על נער המתבשר יום אחד כי הוא בעצם רובוט, שלא לדבר על שתי בנות המשוכנעות שאמן הרודנית היא למעשה אדולף היטלר (הפיתול המבריק ביותר במחזהו של בעז דבי היא יכולתו לספק הסבר רציונלי, גם אם אפל, לעובדה שהאמא אכן מסתירה בארונה מדי נאצי מצוחצחים). גם המשחק נהדר - במיוחד מצטיינות הדס שי וטלי לוי כשתי האחיות המפוחדות - ובכלל, אין ספק שדבי מפגין כאן כושר המצאה מרשים ואוזן מצוינת לדיאלוגים: כמו יהודית קציר ב"שלאפשטונדה" הבלתי נשכח, גם דבי שב ומדגים את תפקידו המרכזי של שיח השואה בחוויית ההתבגרות בישראל. ואף על פי כן, קצת מאכזב לגלות שהפרס הוענק לאירוע תיאטרוני קונבנציונלי כל כך, שאיננו מסכן בשום צורה שהיא את שלוות רוחם של הצופים.

גם הזוכה בפרס היוצר המבטיח, אביטל דבורי, לא ממש מקשה על הקהל. "טרנקילה", הצגה שהרבה צופים אהבו לאהוב, עוסקת בצעירה המאושפזת הרחק מהבית, בבית חולים בדרום אמריקה. מתנדנדת בין חיים ומוות - קריש דם מאיים משוטט אי שם ברגלה - היא שוקעת בעולם של הזיות, קרועה בין נסיך אצילי המעניק לה פרחים מכושפים, ירח אנושי התלוי בחלונה ומלאך המוות האורב לה לכלותה. בעוד גופה הולך ובוגד בה - ברגע אחד מדהים מתברר כי רגליה הפכו לגזע עץ מלבלב - נשמתה המפרפרת מוצאת נחמה בטיפוס אקרובטי על חבל המשתלשל מעל למיטתה.

ההישג הגדול ביותר של דבורי טמון ביכולתה לחבר בין אלמנטים קרקסיים וקומיים (כמו קשיי התקשורת בין הצוות הספרדי לבין הצעירה) לבין דימויים נוגים ואפילו פילוסופיים. צוות גדול של יוצרים מצוינים (וביניהם הבמאית והמעצבת אלית ובר והמוזיקאי אלדד לידור) מסייע לה כדי להוציא לפועל את חזונה האמנותי הצבעוני, אבל אף שההצגה בהחלט מרשימה ומהנה - "איזה יופי!" היא התגובה השכיחה למופעים מהסוג הזה - היא מתמסרת בקלות רבה מדי, חפה מאותו עומק אפל שיכול היה להפוך אותה ליצירה משמעותית באמת. כמו רגליה העציות של הצעירה החולה, גם ב"טרנקילה" יש בסופו של דבר איכות מאובנת הכופה עליה, על אף מעשי הקסם והליצנות, לשכב פרקדן מבלי יכולת להמריא.

כרומו מהודר, תוכן לא נהדר
"בעלויות" של שרון פז כוללת, לכאורה, את כל המרכיבים הנכונים. על במה אחת, המגלמת בית אחד, מתגוררת משפחה אחת שחבריה חיים בנקודות זמן שונות בתולדות הסכסוך: אמא פלשתינית (1947), אב יהודי (1967), בן פלשתיני (1987), ובת יהודייה (2007). אל התא המשפחתי הזה - משפחה בהפרעה, ללא כל ספק - מצטרף גם המספר הנוסף, ארכיאולוג גרמני המחליט לחפור ממש מתחת לשולחן המטבח כדי לאתר את רבדיו הנסתרים של העימות הדתי והלאומי. הקהל, מצדו, מתבקש לנדוד בין ארבע פאותיה של הבמה הרבועה כדי לבחון - בעזרת הווידאו ארט (פז) והמוזיקה (יובל מסנר) - את הקיום המשוסע הזה כפי שהוא משתקף מנקודת מבטה של כל אחת מהדמויות.

הרעיון נשמע מצוין על הנייר, ועוד איזה נייר: בסכום הכסף שעלתה חוברת הכרומו המהודרת המוגשת לכל צופה בכניסה היה ניתן, מן הסתם, לממן עוד הפקה בפסטיבל (אני משער שמכון גתה הוא שמימן את ההדפסה). הבעיה היא שלמרות הכוונות הטובות והמילים הנכונות ("המופע נע במרחב הזמן שמעמת תבניות של היסטוריה במישור האישי והציבורי, לכדי היווצרות דיאלוג בין העבר להווה"), התוצאה עצמה דלה עד להפתיע. ללא לב דרמטי של ממש, ללא מרכז כובד רגשי, ובעיקר ללא דיאלוג אמיתי בין הדמויות, "בעלויות" היא צורה מרהיבה המשוועת לתוכן. "כי משפחה לא בוחרים", מכריזה עטיפת הכרומו בהתפנקות; הצגות דווקא כן, ואני לא סבור שהייתי בוחר לחזור על החוויה. זה חבל, לא רק בגלל הסיום הנהדר (האב, בגילומו של בנימין יגנדרוף), מהדק את העפר בחזרה למקומו במין דבּקה פרימיטיבית), אלא משום שנדמה שהעבודה המעניינת הזו זקוקה בעיקר לעוד זמן כדי להתגבש. למרבה המזל, סביר להניח שהסכסוך לא ייעלם כל כך מהר, ואולי בשלב מסוים יהיה אפשר להוסיף למשפחה פעוט פלשתיני (2027) כדי להוסיף קצת דרמה למצב המשפחתי.

פער דומה בין האריזה לבין מה שמסתתר בתוכה - או שלא - מאפיין את "זה כמו להרוס אבל הפוך". בחור ובחורה נפגשים בתור לחשמלאי: היא אוחזת במכשיר וידאו מקולקל (הקלטת היחידה שבה נראית אמה נתקעה בפנים), הוא מסתובב עם פנס תאורה דפוק (שממשיך להאיר גם לאחר שנותק מהחשמל), ויחד הם יוצאים למסע לילי "בניסיון לזכות ברגע אחד של רגש". מבחינה טכנית מדובר בהפקה מרהיבה המשלבת בין שני השחקנים (טלי הירשפלד ואייל רדושיצקי) לבין עבודת הווידאו המרשימה (רונה שגיא), המגובה בתפאורה מצוינת (זאב לוי) ובפסקול אפקטיבי (אריאל ברנס). כל העסק היה יכול להתנהל כמעין גרסת היי-טק ל"הכלה וצייד הפרפרים" של נסים אלוני, אלמלא הכתיבה הבוסרית, אוסף מייגע של הגיגים בגרוש ובדיחות קרש, שעשוי לקסום למתבגרים אבל איכשהו עבר מעלי (או, אני חושד, מתחתי). בקיצור, זה כמו לכתוב מחזה, אבל הפוך: עושה רושם שקודם חשבו על הקונספציה, רק אחר כך על המילים.

תקועים במבוך המילים
"מר עולם" היא מקרה מנוגד: המהתלה המזהירה של ליאור ווטרמן ויונתן לוי היא כל כולה טקסט, ללא שום אסתטיקה מגובשת. העלילה עוסקת בצעיר בשם מרדכי המוצא עצמו בתחנת חלל הנשלטת בידי אסטרונאוט חרוך פנים בשם פפה רמון. בניגוד לבן דמותו המנוח (שנגרר לעניין שלא בטובתו), רמון הזה שרד את ההתרסקות ואגב כך זכה בכוחות מיוחדים: הוא מסוגל, בכוח דמיונו בלבד, לברוא יישויות חדשות שתאכלסנה את הקולוניה שלו. וכך קורה שמרדכי מוצא עצמו מסובך עם שתי בנותיו של פפה, מוסמוס החושנית ופסוטה האכזרית, ועם תופיק, גינקולוג ערבי חמקמק כנחש.

גם עכשיו, בעודי מקליד את השטויות הללו, אני מגחך בעל כורחי, בעיקר בגלל שאני נזכר במבטאו השערורייתי של תופיק (ווטרמן), בקול המאפיונר המרוסק של פפה (לוי במסכת לאטקס איומה) ובעלילה הסהרורית, ששואלת מספר בראשית, מ"לב האפלה" של קונרד ומ"סולאריס" של לם, אבל מעדיפה להתפלש בנונסנס. מובן שכמו ביצירה הקודמת שלהם בעכו, "מנו מלך אטלנטיס" (2004), ההומור של ווטרמן ולוי נוגע למעשה בשאלות קיומיות עמוקות, בקשר שבין יוצר לעולמו, ביחסים בין הפרט לבין התא המשפחתי, ובמקרה הזה גם בטיבו של הפרויקט הציוני המסכסך בין ילדים וילידים: מעניין מה היה קורה לפסוטה, מוסמוס, תופיק ומרדכי אילו היו נקלעים לביתה הרבוע של שרון פז מ"בעלויות" ופוגשים שם את הארכיאולוג הגרמני הפוץ.
אי-אפשר לומר שווטרמן ולוי לא מתפתחים: אם ב"מנו מלך אטלנטיס" הם שיחקו על במה בגודל מטר רבוע, "מר עולם" כבר מתנחלת במעגל בעל רדיוס של מטר וחצי, אולי יותר. אבל כמו פפה רמון הלכוד בספינת החלל שלו - או לכוד, כמובן, בתודעתו - גם שני הליצנים שלנו אינם מסוגלים לתרגם את הטקסט השנון שלהם לממשות במתית משכנעת. גם אם נניח שהכוונה היתה להציג בפנינו תסכית, יש משהו מעורר רחמים בהיעדרה המוחלט של יד מכוונת או מסגננת. לפופים זה סביב זה, זה מעל זה, רוזנקרנץ וגילדנשטרן הללו ממשיכים להתנהל כמו שני גימנזיסטים אקסצנטריים המסתודדים יחדיו ומצחקקים. לך תבין.

גם "המאה ה-30" לכודה בעולם של מילים: מילותיו של דוד אבידן, עוד מר עולם מטעם עצמו. שלושה שחקנים מצוינים (אייר וולפה, אורית זפרן וזאב שמשוני), בהדרכתו של המעבד והבמאי ארי רמז, מפיחים חיים בשיריו של המשורר הנבואי הגדול, להיטים ("הרחובות ממריאים לאט", "הרי את מותרת לכל אדם") בצד שירים מוכרים פחות. מבין המבנים הלשוניים הדחוסים, הפרדוקסים הפסיכולוגיים והדימויים האינטרגלקטיים צצה ועולה דמותו החידתית של אבידן. התוצאה אמנם מרתקת - המילים מקבלות נפח, גוף, חיים - אבל אני לא בטוח שזהו באמת תיאטרון, או אפילו תיאטרון אחר.

חלק מהבעיה טמון, אולי, בליטוש ובסטריליות המאפיינים את ההגשה, כמו גם את הבמה (ניב מנור): שלושה שולחנות משרדיים אפרפרים הניצבים על רקע לבנבן. אם זו אמורה להיות תבנית תודעתו של אבידן, אי אז בשנות ה-60 וה-70, נדמה לי שהיא מחמיצה את האסתטיקה העתידנית הזולה של התקופה ההיא, לעולם עגלגלה ומצועצעת מדי, ואולי גם את עולם הדימויים של אבידן עצמו, שבוידעם מוחו היה מלא עד להתפקע בג'אנק: מכונות כתיבה ישנות, משקולות חלודות, מחשבי-על מהבהבים והשד יודע מה עוד. "המאה ה-30" אמנם מספקת שעה של עונג מילולי צרוף, אבל קשה לא לחוש שהאבידניום הזה מגיע בגרסה מזוקקת מדי.

כל העולם שבעה
היו אנשים שיצאו מזועזעים לגמרי מ"יושבים" של רינת מוסקונה, אבל בעיני, לפחות, מדובר באחת ההצגות החשובות והחזקות שהוצגו השנה בפסטיבל: הצופים מצטרפים לאלמנה צעירה ולשאר בני משפחתה היושבים שבעה על הבעל המת, מתייפחים, מקוננים, מנשנשים, צופים בסרט הווידאו מהחתונה, מוחאים כפיים בהתרגשות ושרים שירים עבריים הירואיים. האלמנה אמנם יוצאת אט-אט מדעתה - היא בולעת לימונים, מקיאה, מאוננת וזוחלת מתחת לשולחן - אבל קרוביה עושים הכל כדי להרגיע אותה ולשמור על אווירה משפחתית מכובדת.

היופי בהצגה טמון בחפיפה בין החוויה התיאטרונית לבין חוויית השבעה, שהיא אחרי הכל טקס בעל מאפיינים דרמטורגיים מובהקים: מחוות הצער הפומבי (גם כאשר לא הכרת כלל את המנוח), רגעי הבנאליה הקטנים (הסלולרי מצרצר, מזלג נשמט), ההמתנה העיקשת שהזמן יעבור ובעיקר תחושת המבוכה המתעצמת ככל שנמשכת הסיטואציה. מוסקונה מטפחת באהבה את המבוכה הזו, ולמרות שהמתח הדרמטי רופף רוב הזמן, ההצגה מצליחה לחשוף בצורה מקורית ומעוררת מחשבה את יחסי הגומלין בין הבמה לבין המציאות. הצופים, אגב, שיתפו פעולה - כירסמו, מחאו כפיים, אפילו הזילו דמעה - אבל סירבו, כהרגלם, לבצע פרובוקציות שיבחנו את מידת נכונותם של השחקנים ללכת עד הסוף.

הפאסיביות של הצופים איפיינה גם את "תבוא, נראה" (מחזה, בימוי והפקה: אור אזולאי), הצגה המתרחשת בשש מכוניות פרטיות הנוסעות ברחובות עכו: אם ב"יושבים" אנחנו נחשפים בעל כורחנו לדינמיקה המשפחתית של השבעה, בהצגה הזו - "נוסעים", אפשר לקרוא לה - אנחנו מאזינים לשיחותיו האישיות של הנהג בסלולרי ולדעותיו הנוקבות בענייני השעה. אגב כך נרקמת מערכת יחסים בין ארבעת הנוסעים שאינם מכירים זה את זה, מערכת יחסים שמקבלת משנה תוקף במושב האחורי, הצפוף, של המכונית.

הרעיון יפה, הביצוע לא ממש, גם בגלל הדילמות הבנאליות (לפחות במכונית שלי, הכותרת "תבוא, נראה" היא ציטוט מדבריו של מ"פ המנסה לשכנע חייל שלו, אב טרי, להגיע למילואים), אבל גם משום שבניגוד לשבעה, הסיטואציה הדרמטית כאן איננה מחודדת דיה, והמבוכה נובעת בעיקר מהמפגש עם חומרים חלשים, לא עם סיטואציות מעיקות. הנוסעים במכונית אמנם ניסו לדובב את הנהג, אבל החקירה הקצרה לא הולידה גילויים מפתיעים במיוחד. התמונה האחרונה דווקא היתה מרתקת - במשך דקה התוודענו, בזה אחר זה, לחמשת הנהגים האחרים שאת קולותיהם שמענו בנייד - אבל בשלב הזה כבר היה קשה להציל את ההצגה מעצמה. יצאתי מהמכונית ממש מול בית הספר אל-אמל והתנודדתי בשמש: מרחוק הבחנתי בארי בן-כנען, לבוש מדים צחורים, מבצע תרגילי סדר במגרש. נופפתי לו לשלום. הוא חייך בבוז.