בשבח הווירטואוזיות
יום חמישי 04 ביוני 2009 03:00 מאת: נעם בן זאב
אנסמבל סולני תל אביב
וירטואוזיות, השליטה המוחלטת בכלי, היא אחד ההיבטים הנפלאים של המוסיקה והביצוע המוסיקלי. יצא לה שם רע, לווירטואוזיות, כאילו הנגן המושלם מבחינה טכנית, ששליטתו מרהיבה, שביכולתו להפיק מהכלי שלו ניצוצות כפי שמעטים מסוגלים, מנסה למען האמת להסוות באמצעות ברק חיצוני חולשות פנימיות - כמו העדר מוסיקליות ומחשבה מעניינת, חוסר מקוריות וטעם לקוי.
כנראה יש גם נגנים כאלה, אבל נגן המנדולינה אבי אביטל אינו אחד מהם. בגלל השלמות הטכנית שלו, הכלי בשבילו הוא גם חלק מגופו, כאחד מאבריו, וגם אמצעי ביטוי כמו דיבור ושירה. מכיוון שהמנדולינה קטנה וכמעט נבלעת בידיו, וכשהוא רוכן קדימה בקושי מבחינים בה, ההתמזגות בין האדם לכלי כמעט מלאה; ומאחר שאביטל ניחן בשפע של טעם ומקוריות, מחשבה מעניינת ומוסיקליות גבוהה, התוצאה של נגינתו מרגשת במיוחד.
והיה עוד וירטואוז בערב זה, המלחין מתן פורת, ביצירה שלו "מדריגלים למנדולינה סולו ולתזמורת מיתרים". כמו הכלי הקטן שאחוז בידי אביטל, כך התזמורת הגדולה בעטו של פורת, ששילב ביצירתו עושר של צבעים וסגנונות, מקצבים ורמזים רב-תרבותיים. דבר לא היה בנאלי ביצירה הזאת, והמוסכמות הקלאסיות של קונצ'רטו - הדו-שיח בין סולן לתזמורת, הדרמה שמקופלת במבנה הז'אנר וקטע הסולו ("קדנצה") לקראת הסיום - היו טבעיים לגמרי. אביטל הניח מאחור את כל האסוציאציות העולות לשמע השם "מנדולינה" ונגינתו לתווים של פורת גילתה עולמות שבעבר לא חלמו לבטאם בכלי זה.
היצירה זכתה לביצוע הטוב ביותר בערב. לפניה, בסימפוניה 91 של היידן, הכל היה נכון ומדויק ובמקום, אבל איכשהו החופש הנהדר של היצירה לא בא לידי ביטוי בניצוח ובנגינה, שהיו לחוצים מעט, כאילו הדאגה לביצוע המושלם באה על חשבון המבט המשועשע, המשוחרר, של היידן, שמתבטא בריתמיות המפתיעה שלו, למשל.
אבי אביטל. המנדולינה כאחד מאברי גופו
ובסוף - בטהובן. ברק טל כמעט הרס לפטריציה קופצ'ינסקיה את הביצוע בדבריו לפני הקונצרט, שבהם הלל ושיבח את הברק והייחוד שלה ורמז שלפנינו משהו שלא מהעולם הזה, תפישה אחרת של בטהובן והכינור, מופע שאין כמוהו, הפתעה מוחלטת. ואז, לפחות בפרק הראשון, קשה היה להשתחרר מהרושם שהסולנית מנסה להגשים את הנבואה הזאת. היא אכן מיוחדת במינה; אבל גישתה, הנועזת לכשעצמה והמעוררת כבוד רב ועניין, משקפת מורדת אינדיווידואליסטית, צעירה, שלא מהססת לנגן יחפה, שגישתה אמנם נוסכת משמעות בביצוע המוסיקלי, אבל נותרת חיצונית - כניסוי יותר מאשר אמנות.
אנסמבל סולני תל אביב. מנצח: ברק טל. סולנים: אבי אביטל, מנדולינה; פטריציה קופצ'ינסקיה, כינור. מיצירות היידן, מתן פורת ובטהובן. מוזיאון תל אביב, 1.6
תגיות:
אבי אביטל,
ברק טל,
נעם בן זאב