ועידת המוזיקה של היינקן: "LCD סאונדסיסטם" לא יישכחו במהרה

יום חמישי 02 בספטמבר 2010 03:00 מאת: ניב הדס, גלריה

ג'וני ליידון גרם אפילו לברי סחרוף לרקוד, "דה דראמז" הוכיחו שהם לא נערי פוסטר, וההופעה של "LCD סאונדסיסטם" לא תישכח כל כך מהר

את ההצגה שלו התחיל ג'וני ליידון הרבה לפני שעלה לבמה. בצהרי היום הוא ישב מחוץ לכיתות בביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב, שם התקיימה ועידת המוסיקה של הייניקן, הביט בברושורים שחילקו הדיילות החינניות ופתאום נחה עינו על הכותרת שהודבקה לכיתת האמן שבה היה אמור להשתתף "שולץ האיום VS ג'וני ליידון". "מי זה שולץ האיום לכל הרוחות?" הוא סינן למנהל שלו - בחור חיוור עם תספורת היטלראית - "ולמה מישהו חושב שאנחנו באותו קליבר ושיהיה כאן בכלל קרב?".

המהלך הבא של ליידון היה מתבקש. הוא נכנס לכיתה בסערה, תפס את המיקרופון לפני שדורון אייל הספיק בכלל להתיישב, צרח, נבח, קם וקפץ, הפנה את הדיון לשאלות מהקהל וביטל את נוכחותו של שולץ, תוך שהוא גוער בו בכל פעם שהעז לפתוח את פיו. שולץ, ברגע נדיר של חולשה, נראה אומלל ופגיע. ליידון לעומתו שיחק היטב את הקלישאה שיצרו בשבילו הצהובונים שהוא כל כך מתעב. הוא היה מצחיק, קולני, בריון ופתטי עם סלוגנים משומשים ודעות צפויות במסווה קונטרברסלי. מה שניכר יותר מכל הוא שאת ההתנהגות הבהמית של ערס משכונת עוני הוא סיגל לעצמו כחלק מהמשחק.

ליידון הוא לא הדביל רקוב השיניים שהוא רוצה שנחשוב שהוא, ואת זה אפשר היה לשמוע היטב בהופעה המצוינת של "P.I.L", 12 שעות מאוחר יותר. רק מוח מוסיקלי מבריק ומסוכן כמו שלו יכול היה להגות, להפיק ולהנהיג את מה שהתרחש על הבמה. את החיבור בין צליל הבס השמן לגיטרה הרזה והתיפוף המונוטוני-וירטואוזי ששמר על הביט ולא הרפה; את המעברים בין דחיסות לאווריריות, לכלוך וניקיון; ובעיקר את השירה שלו עצמו, שגם בגיל הבלות, מוכיחה יכולות ווקאליות מרשימות, קורנת מאינטליגנציה ומלווה בתנועת ריקוד היפנוטית-מדידטיבית.

היכולת של ליידון להפעיל את הקול שלו ולהשתמש בו ככלי נגינה - מלודי או ריתמי - היא שמזווגת את כל האלמנטים ההטרוגניים ב"P.I.L" והופכת את ההופעה שלה לחוויה הומוגנית. אפילו ברי סחרוף עזב אחר כבוד את מתחם ה-VIP, התקרב לקידמת הבמה הדלילה מדי - כנראה כל פליטי האייטיז שלחו בבוקר למחרת ילדים לבית הספר - ורקד. זה היה סיום לא שגרתי, גם אם מעט עצוב נוכח כמות הקהל המצומצמת שנכחה במקום, לערב מוצלח.

יהירות ישראלית

קל מאוד לזלזל ב"דה דראמז". בתספורות האייטיזיות, בתנועות המוגזמות של הסולן - רפליקות איאן קרטיסיות שעברו ריכוך - בתכנותי הקלידים שחשפו ערוץ פלייבק חבוי, ובהייפ שכאילו הוכתב על ידי מגזינים שמחפשים את נערי הפוסטר החדשים.

אבל לפני שהקהל הישראלי מפטיר נחירות בוז לכיוון הבמה, כדאי שישאל את עצמו מתי בפעם האחרונה הגיעה ארצה להקה מתחילה בזמן אמת? מתי בדיוק הוא ראה הופעת רוק כה מהוקצעת, שהתגבשה אחרי פחות משנת פעילות מוסיקלית? ובמיוחד מתי יכולות הכתיבה של התוצרת המקומית הצליחו להתעלות - או אפילו להשתוות - לפופיות שקולחת מ"Let's Go Surfing", "Best Friend" או "I Felt Stupid".

"דה דראמז". לא כדאי לזלזל

לא ברור מאיפה מגיעה ההתנשאות המיותרת על ההרכב השמח והכישרוני הזה, אבל נדמה שזו יהירות ישראלית טיפוסית, שבדרך כלל באה לידי ביטוי במגרשי הכדורגל ומאפשרת לנו להרגיש עליונות על אף נחיתות ברורה. מוטב לו, לרוק הישראלי, שלא יהיה במצבה של נבחרת הכדורגל שלא העפילה למונדיאל במשך 40 שנה.

"דה דראמז", על כל פנים, ניגנו את כל השירים בארסנל שלהם, כך שההופעה היתה מעט ארוכה מדי, אבל כזאת שיש בה גם לא מעט רגעים יפים (וזה, אם לא הובן עד כה, משום ש"דה דראמז" יודעים לכתוב שירים). הסיום עם הבלדה "Down by the Water" היה אפילו מרגש, לפחות בעבור מי שלא היה עסוק בהשמצות.

בלדה לאדום השיער

אלא שמהר מאוד היה מי שדאג להפריד את הגברים מהילדים. למישהו הזה קוראים ג'יימס מרפי. על אף הסלידה שלי מהכתרות פזיזות של הופעות כ"הכי טובות מאז...", את מה שעשו "LCD סאונדסיסטם" בגני התערוכה לא ישכחו כל כך מהר. זו היתה הופעה יוצאת דופן בכל רמה - בסט-אפ של הבמה שהיתה עמוסה קלידים, סיקוונסרים אנלוגים וסמפלרים לצד גיטרות ושלוש מערכות כלי הקשה; בסאונד שהצליח להתגבר על מכשולי האקוסטיקה של החלל - אלו שחיבלו כבר באמנים רבים מדי - ולא חנק את ריבוי השכבות והרבדים הצליליים של השירים, מהבס המתגלגל של "Tribulations" ועד האסידיות של "Yeah"; בבחירות המוסיקליות, שאותן התאים מרפי לביקור הראשון של ההרכב בארץ (בשנה שעברה הוא הגיע כדי-ג'יי בלבד), דילג על מכסת השירים המחויבת מהאלבום החדש,"This is Happening" , והתמקד בקטעים הכי להיטיים, רקידים ומסיבתיים שלו; ביכולת של ג'ינג'י כבד משקל בן 40 להיות כריזמטי ולשיר כל כך יפה; ובמוסיקה, שלא נשמעת כמו שום דבר אחר - רייב שמתרחש לנגד העיניים, עם מנחה לתפארת. ככה צריכות להראות ולהישמע הופעות במאה ה-21 - לא אדפטציה של החוויה המוקלטת כי אם הרחבה שלה.

"LCD סאונדסיסטם". פיאנלה מרשימה ומדויקת

כמו "דה דראמז", גם "LCD" סיימו את ההופעה עם בלדה. הם לקחו את "New York I Love You", משירי האהבה ההורסים שנכתבו לעיר הזו, והצמידו לו את שיר אהבה עירוני גדול אחר, "Empire State of Mind" של ג'יי-זי ואלישיה קיז. לא מפליא שאחרי כזו פינאלה מרשימה ומדויקת, נטש רוב הקהל את המקום, והותיר לליידון ו"P.I.L" אדמה חרוכה. זה אך סמלי שמי שדיבר בצהריים על כך שכל דור זקוק למהפכה משלו, חזה בלילה במהפכה של הדור שבעבורו הוא לא יותר מסמל לעבר.

מלה טובה אחרונה ומחייבת מגיעה לדי-ג'יי טרבור ג'קסון, או ליתר דיוק למי שליהק אותו להיות החוט שמקשר בין ההופעות השונות. ג'קסון, האיש מאחורי ההרכב "פלייגרופ" שגם היה אחד הראשונים שתמכו במרפי, ניגן מוסיקה מעולה, שהפכה את ההמתנה למענגת והכניסה כל הרכב לתוך קונטקסט רחב יותר (לפני ש"P.I.L" עלו לבמה הוא חתך פתאום לדאב עם הקאבר של "קולורבוקס" ל"Baby I Love You So" של ג'ייקוב מילר). גם ממנו, מתברר, יש לנו עוד הרבה מאוד ללמוד.

"דה דראמז", "LCD סאונדסיסטם" ו"P.I.L". ועידת המוסיקה של הייניקן, גני התערוכה, תל אביב, 31.8

תגיות: LCD Soundsystem, public image limited, ברי סחרוף, ג'וני ליידון, ג'יימס מרפי, דה דראמז, ניב הדס, פסטיבל היינקן מיוזיק קונפרנס 2010