מייק פאטון בישראל: וי ענק ונוצץ על כל הסעיפים

יום רביעי 04 באוגוסט 2010 01:12 מאת: סער גמזו, עכבר העיר אונליין | צילומים: אורלי נקלר

מייק פאטון ו-Mondo Cane נחתו אתמול באמפי פארק רעננה ורשמו וי ענק ונוצץ על כל אחד מהסעיפים שהופעה כזו צריכה לעמוד בהם

הוא כבר הביא לישראל שלוש פעמים את Faith no more, הוא הפציץ למאות אנשים את גדר התודעה המוזיקלית שלהם כשהגיע עם פנז למועדון הבארבי, הוא ריתק אלפים לכסאות כשירק וצרח על בימת היכל התרבות עם Moonchild, הוא הצליח שוב לקבוע רף חדש של הצלחה וכישרון גם בביקור הנוכחי בישראל. מייק פאטון ו-Mondo Cane נחתו אתמול באמפי פארק רעננה ורשמו וי ענק ונוצץ על כל אחד מהסעיפים שהופעה כזו צריכה לעמוד בהם.

הפרטים הטכניים היו תפורים בצורה הכי מקצועית שרק אפשר – החל מהאבטחה והשיטור היעילים, דרך התאורה והסאונד המעולים ועד החליפה הלבנה עם השיק הלטיני. הבחירה באמפי ברעננה התבררה גם היא כנכונה מאד וזכתה לרוח גבית של מזג אויר נוח. הכל נעשה עם תשומת לב לכל פרט ורצון לאפשר לכל אחד בקהל לקבל את החוויה האופטימלית. אבל אלה הם רק נתוני הפתיחה.

פאטון והלהקה עולים לבמה וזוכים בתשואות. הקהל הישראלי אוהב אותו ותכיפות הביקורים שלו בארץ הקודש נותנת את התחושה שזה הדדי. בהתחלה קצת קשה לדמיין איך הטיפוס המופרע של מיסטר באנגל יתפקד בתוך סביבה של פופ איטלקי מאמצע המאה הקודמת. אין צורך לדמיין זמן רב. פאטון עושה את זה נכון. ובענק. הוא אמנם לא שר במבטא איטלקי מצוחצח אבל מחפה על זה עם כריזמה בימתית חד פעמית, הוא אולי לא חווה בזמן אמת את הלהיטים הללו אבל זה נעלם מתחת למוג'ו המתפרץ שלו. חלל התהודה הזה, שנקרא הפה של מייק פאטון, מצליח להפיק טווח קולות וצלילים כמעט לא הגיוני. הוא מגיש את השירים עם עצמה תיאטרלית, עם דרמה מלאת תשוקה בכל מילה ובכל משפט.

עצמה תיאטרלית, עם דרמה מלאת תשוקה בכל מילה ובכל משפט

העיבודים הבימתיים עושים חסד לביצועים שלו. אפשר היה לפרגן מעט יותר בסאונד לחטיבת המיתרים שליוותה אותו אבל הכלי החשוב ביותר על הבמה זכה, באופן טבעי ומוצדק, לעמוד במרכזה. השירה שלו – שנמצאת בכל הטווח שבין לחישות מתקתקות עמוסות זימה ועד צרחות טירוף מעוררות אימה, היא רוב ההצגה. את השאר אפשר למצוא בתנועות החייתיות שלו, בניהול הבמה הקפדני שהוא עורך בעצמו, במתיחת הגבולות של המקובל והמוכר (מתי ראיתם מנואלה של אזעקה משולבת במופע כזה?), בסטנד המיקרופון שנזרק לקהל פחות מעשר דקות אחרי תחילת המופע, בפרטים הקטנים שמתחברים להופעה ענקית.

מונדו קאנה הוא עוד גלגול של פאטון. אולי לא הפופולרי ביותר. אולי לא המוערך ביותר. אבל זה עוד גלגול שמוכיח את האהבה שלו למוזיקה, את הגאונות שלו בכניסה לתחומים חדשים בכל פעם והשיוך הטבעי למראה שלו אליהם, את היכולת שלו להכניס את מייק פאטון על כל מרכיביו לכל אחד מהתחומים האלה ולייצר גם במופע קאברים משהו חדש, מרענן ומסקרן. הרגע החזק של הערב, לדעתי, היה מילה אחת שלו. לא באיטלקית, לא באנגלית וגם לא בעברית. מילה אחת בערבית שווה יותר מאלף שתיקות בזויות והסברים קלושים שנתנו אלה שהעדיפו לא להגיע לישראל. כשפאטון שואל את הקהל: "סבבה?", מגיע רגע של הארה פשוטה ונכונה. המוזיקה שלו לא נועדה לפוליטיקאים ולא לצד אחד של המפה הפוליטית/ חברתית. היא נועדה לאחד את הקהל סביב אהבה בסיסית, שנראית לו כצורך קיומי, והיא האהבה למוזיקה.

הדבר הכי עדכני שתמצאו היום על במה

תוסיפו לכל אלה הרכב מעולה שמורכב מחטיבת מיתרים (הסימפונט של רעננה), נשפן, קלידנים, מתופף, פרקשניסט, בסיסט, שלוש זמרות ליווי ואלקטרונאי – שפועל כיחידה אחת מתוזמנת וסוחפת ותבינו (רק בערך) מה הפסיד מי שלא הגיע. אפילו המרווחים הקטנים ביותר בלחנים מולאו ביצירתיות ומעוף מלאי עושר. מייק פאטון, בביקור השישי שלו בישראל, הוכיח שגם כשהוא עוסק בשירים מלפני שישים שנה ויותר, הוא הדבר הכי עדכני שתמצאו היום על במה.

ועוד דבר קטן. יכול להיות ששעת סיום המופע (עשר וחצי) הוכתבה בשל חוקי עזר עירוניים כאלה ואחרים אבל לי זה נראה נפלא. לא צריך למתוח את הקהל עד קצה גבול הערנות שלו ולשלוח אותו טרוט עיניים ליום העבודה שלמחרת. תתחילו בשעה סבירה ותנו לנו ליהנות מהופעה בלי לפהק ולברוח לפני ההדרן.

צפו במצגת תמונות מתוך ההופעה:

תגיות: מייק פאטון, מייק פאטון - Mondo Cane, סער גמזו