שלומי שבן והפסנתר: מעורר השתאות

יום רביעי 11 בנובמבר 2009 09:20 מאת: בן שלו

מופע הפתיחה של פסטיבל הפסנתר אמש סיפק כמעט שעתיים של הופעה מושקעת, מדויקת ופנטסטית שצבעה את המציאות בצבעים חדים יותר

במונית, בדרך למשכן לאמנויות הבמה, הנהג שאל מי מופיע הערב, ואחרי ששמע את התשובה אמר: "חשבתי שמאז ששלומי שבת ממלא את קיסריה, הוא כבר לא מופיע במקומות יותר קטנים". רגע נוסף של נחת נרשם שעתיים וחצי מאוחר יותר, עם הכניסה למונית בדרך הביתה. איזה שיר התנגן בטייפ של הנהג? "בלדה לאיש רזה" של בוב דילן, לא פחות ולא יותר. ואחר כך "Don't think twice it's alright". לא היה חסר הרבה שהנהג ישמע את "Mama you've been on my mind" של דילן, שגרסתו העברית המופתית, "מותק את אצלי בראש", בוצעה כחצי שעה קודם לכן על הבמה של המשכן על ידי שבן וקרן אן. ככל הידוע, שבן לא ביים בסתר את הסצינות שהתרחשו בתוך שתי המוניות. אולי זה פשוט כוחן הטמיר של הופעות פנטסטיות: בדרך כלשהי הן גורמות למציאות שעוטפת אותן להתנסח בצורה יותר רהוטה, יותר מדויקת, יותר מושחזת ויותר מצחיקה מהרגיל.

» פסטיבל הפסנתר 2009 - לכל הפרטים לחצו כאן

הקהל במשכן לאמנויות הבמה, אתמול (צילום: דניאל צ'צ'יק)

הקהל שמילא את המשכן ("תודה שבאתם בהמוניכם", אמר שבן) נחלק לשתי קבוצות. אלה שכבר ראו את המופע הזה (שהועלה לראשונה - בשם "ספר השירים שלי" וללא תפאורה - בפסטיבל ג'ז תל אביב 2008, ומאז רץ עוד כמה פעמים) ואלה ששמעו בפעם הראשונה את שבן מפרק ומרכיב מחדש שירים של רנדי ניומן, ערן צור, ליאונרד כהן, "הבילויים" ויוצרים נוספים שאהבה נפשו. על סמך החוויה מההופעה ההיא, אפשר לנחש שהתגובה של מי שנחשף לראשונה לגרסאות הכיסוי של שבן היתה השתאות: מהתרגומים הנפלאים, מהעיבודים המקוריים, מיכולת הביצוע, ובראש ובראשונה מהשילוב החד-פעמי שמתקיים אצל שבן בין דיוק אובססיווי לחדוות התפרעות, שילוב שאיפשר לו לבטא את יופיים של השירים המקוריים ובאותה עת להפוך אותם כמעט לשירים שלו.

אבל גם בשביל מי שכבר ראה את המופע הזה בגרסתו הצנועה יותר, והשתאותו והפתעתו היו לפיכך פחותות בהרבה, "מגדל הפזמון" היה תענוג צרוף. גם בגלל שהתוספות (התפאורה והופעות האורח של מרינה בלומין וקרן אן) היו נהדרות, אבל בעיקר בזכות המטען הרגשי של ההופעה, שהורגש בצורה פחות מובהקת בפעם הקודמת. האם גם אז ריחף מעל הבמה ענן מעיק של בדידות ואבסורד קיומי? כי זה מה שקרה בהופעה במשכן, על אף ההומור המבריק שהיה שזור לכל אורכה. איך כתב מאיר אריאל ב"דאווין של שיר מחאה" ששבן ביצע? "כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים".

הצורך המוכר של שבן לבנות דבר ולחבל בו באותו זמן בלט מאוד בהופעה הזאת, אולי בגלל האכסניה שלה. המשכן לאמנויות הבמה – סמל הבורגנות, המכובדות, הטעם הטוב. שבן שייך לחלוטין למקום הזה אבל באותו זמן מסתייג ממנו (כך חשו, אפשר לנחש, גם חלק מהאנשים בקהל), ואולי מכאן הצורך שלו לנגן, למשל, נוקטורן של שופן אבל לשבש את צליל הפסנתר בעזרת עפרונות ושאר חפצים. שבן גם יכול לצחוק עד מחר על הטיפוס התל אביבי הנאלח שמככב בגרסה המזהירה שלו ל"החיים שלי טובים" של רנדי ניומן, זה שמסדר קוק לחבר הירושלמי שלו ומבקר את ידידו אביב גפן במגדלי סי אנד סאן. העניין הוא שהטיפוס הזה מבין את השפה שבה שבן כותב. זאת גם השפה שלו. אילו היה דמות אמיתית, הוא בוודאי היה בא למשכן לראות את ההופעה, נהנה ממנה ואחר כך טופח על שכמו של שבן בבר החביב על שניהם. וזאת בעיה רצינית בשביל שבן.

שבן ומסכי הוידיאו, אתמול בפסטיבל

הממד החבלני (שבלט מאוד גם בגרסה הנהדרת ל"תאונה" של שלום חנוך) נרגע לקראת אמצע ההופעה. אי אפשר למרוד בבורגנות כשאתה חלק ממנה. וכשהאגרסיות נעלמו נשארה בעיקר בדידות. כמעט כל השירים ששבן בחר לבצע, בעצם אולי כולם, היו שירים על ניכור, על ניסיון גרוטסקי או טראגי ליצור קשר אנושי, והיה משהו מזכך בהיחשפות המרוכזת אליהם. הניכור, אגב, בלט במיוחד דווקא בשירים ששבן שר עם בלומין ועם קרן אן. הוא ישב ליד הפסנתר, הן עמדו בקומה העליונה של המגדל שניצב על הבמה, מאחורי מסך, רחוקות ומעורפלות.

כל הבדידות המתוקה והנהדרת הזאת פגה במידת מה לקראת סיום, בעיקר בשל ורבליות יתר. "דאווין של שיר מחאה", למשל, היה כבר קצת מעייף. עם כל הכבוד לרעד המתפנק של חיות הבר הקטנטנות שמתרמזות מחולצתה הדקה, בנקודה הזאת כבר רציתי שהם יהיו פשוט שדיה. אבל אז קרה דבר נפלא: בלומין וקרן אן חזרו, כל אחת בתורה, והפעם לא גבוה על המגדל אלא על הבמה, קרוב לשבן, מחוברות אליו. הביצוע ל"מותק את אצלי בראש" היה מושלם ומרגש מאוד. הבדידות לא נעלמה ("אז כשתתעוררי מחר, יפה, הביטי בראי ולא אהיה שם לצדך, לא אהיה קרוב, אל תופתעי"), אבל היא לא עמדה בסתירה לאינטימיות. להיפך, היא היתה האינטימיות בשיאה: "רק אהיה סקרן אם את רואה אותך צלול כמו מי שהיית אצלו בתוך הראש".

אחר כך נגמרו לשבן גרסאות הכיסוי והוא עבר לכמה שירים שלו. לטעמי אפשר היה לוותר על עשרים הדקות האלה. לא היה בהן אותו קסם. הן היו טובות אך שגרתיות. הן אפילו דיללו מעט את הרושם החזק והטעון שהותירו שירי "מגדל הפזמון". אבל אז ההופעה היתה נגמרת אחרי פחות משעה וחצי, וזה דבר שלא ייעשה במקום תרבותי כמו המשכן לאמנויות. ושוב תודה לנהג המונית הדילניסט, שהופיע ברגע הכי נכון בשדרות שאול המלך.

שלומי שבן – "מגדל הפזמון". מופע הפתיחה של פסטיבל הפסנתר. המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, 10.11

תגיות: בן שלו, פסטיבל הפסנתר, פסטיבל הפסנתר 2009, שלומי שבן