איזי סטאר אול סטארז: הצד האפל של סרג'נט פפר

יום חמישי 29 באוקטובר 2009 03:00 מאת: ארז שוייצר

גרסאות הרגאיי שביצעו ה"איזי סטאר אול סטארז" לשירי "פינק פלויד" ו"רדיוהד" עבדו היטב. כשהגיע תורם של הביטלס, המקוריות וההשראה פינו את מקומן למוסיקה מלהיבה אך צפויה

כשהאירוע היה בעיצומו, וההופעה של "איזי סטאר אול סטארז" ביום שלישי שעבר היתה מסיבה שמחה ומשובחת במיוחד, ניקרה פתאום בראש שאלה טורדנית: מה חסר כאן? התשובה המיידית היתה - לא כלום. ה"איזי סטארז" התקבצו מניו יורק, מג'מייקה ומקיבוץ עין השופט, שבו מתגורר כיום, למרבה הפלא, מייקל גולדווסר, הראש היהודי שמאחורי הפרויקט, ובאמתחתם גרסאות הרגאיי הנהדרות שלהם לכמה מנקודות השיא בהיסטוריה של הרוק המערבי. הסאונד היה מעולה, מהטובים שנשמעו בבארבי בתל אביב, הנגנים מהוקצעים ונלהבים כאחד, הבס עמוק ומרטיט, הזמרים בוויברציות טובות במיוחד, השירים מושלמים, הקהל שמח, העישון חופשי והמוח במרוצה. באמת שלא צריך יותר מזה.

אז מה מבקשת לה כאן משטרת המחשבות? אולי עוד נקודת אחיזה. אם בהופעה, אחרי ביצועי הדאב המענגים כל כך ל"כסף" ו"זמן" או ל"פרנואיד אנדרואיד", היה אפשר לדון בקלות בשאלה, מי טובים יותר, "פינק פלויד" או "רדיוהד" - שאלה המקפלת בתוכה את הקירבה והשוני שבין הלהקות - הביטלס נשארו להם מעט בודדים בצמרת. הלב ביקש פתאום להציע לגולדוואסר וחבריו: תנו לנו גם קצת רולינג סטונס, למשל. השוואה, נקיטת עמדה, הזדהות ובחירת צד הם חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה של רחבת הריקודים, אבל בהסטה לעולם הדאב, לנון ומקרטני לא באמת משחקים באותו מגרש כמו רוג'ר ווטרס ותום יורק.

בעצם, הרצינות והיסודיות שבה טיפלו גולדוואסר וחבריו ב"אוקיי קומפיוטר" ו"הצד האפל של הירח", שני האלבומים הראשונים שהם הקליטו מחדש, היו יכולות לחולל אסון אמנותי קטן, אלמלא היו מלוות באיזו אגביות בריאה ובהעדר כל יומרה, פרט לאחת - לבודד ולהגביר את מרכיב ההנאה לשמה המתקיים בהם לצד מרכיבים כמו אובדן, תקווה, חרדה, סקרנות ושאפתנות אסתטית, אם למנות רק אחדים מהם. אלא שדווקא כך מתגלית איזו אמת יסודית על אותן יצירות, נחשף הגרעין הבלתי משתנה שלהן. בכל הנוגע לאלבומים של "פינק פלויד" ו"רדיוהד", הגרעין הזה מכיל, בין השאר, שני גנים דומיננטיים העושים אותם הולמים כל כך לגרסאות דאב - איזו נטייה פסיכודלית עמוקה ואהדה לסאונד לשמו, לאפקט הנפשי שמחולל צליל המעובד במכונה.

"איזי סטאר אול סטארז" בשבוע שעבר בת"א. איפה הסטונס

על פניו, אפשר לומר שגנים אלה טבועים גם במושאו של הפרויקט החדש של ה"איזי סטארז", עיבוד מחדש של "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר". אבל למען האמת, החדשנות של הביטלס בכל הנוגע לטכניקות הקלטה והשפעות הטריפ הכימי-ההודי שלהם אינם לבו של האלבום הזה. על כן, כשה"איזי סטארז" פצחו על הבמה בנגינתו על פי סדר השירים המקורי, משהו מהמקוריות וההשראה של הפרויקטים המוקדמים פינה את מקומו לרגאיי-סקא מהוקצע ומלהיב, אבל גם מעט צפוי, נדוש כמעט. לרגע היה אפשר לדמיין את ה"סטארז" כלהקת הבית של מלון חוף יקר בג'מייקה.

זו הגזמה, כמובן. הנשמה, הגרוב, הממזריות בנגינה ובהגשה הקולית והאהבה המופגנת וחסר הפניות של שמונת חברי ההרכב, הן למקור והן לקהל, סילקו כל זכר למכאניות או לציניות למטרות רווח. עם זאת, היה משהו לא לגמרי מאוזן, ואולי גם מלאכותי, בהעמדתם של הביטלס לצד "פינק פלויד" ו"רדיוהד". בלי לגרוע לרגע מהכיף האדיר שחוללה ההופעה בכללותה, נדמה כי שני הצדדים הפסידו מכך מעט. הממד הפסיכודלי של "לוסי ברקיע היהלומים", למשל, התגמד מעט; הנפיחות הקלה של ")In The Air( Breath" בלט לעין, ו"Let Down" נראה פתאום כניסיון מאומץ מדי להפיק חיוך משפתיו של יורק.

כי בכל הנוגע לחיוכים, באמת שאי אפשר להתחרות בביטלס. למרות החולשה היחסית של העיבודים, כל רגע שהקהל וה"איזי סטארז" התמזגו בו למקהלה צוהלת, כלומר כל רגע שנפתח בו שיר נוסף מתוך "סרג'נט פפר", היה רגע של התרוממות רוח, של אושר מתמיה ותנועות רגליים בלתי רצוניות. ובכל זאת, נדמה שגם גולדוואסר וחבריו הבינו מתי הם במיטבם. עובדה: את פרק ההדרנים בהופעה הם בחרו לא לחתום ב"יום בחיים", כצפוי, אלא ב"קארמה פוליס" דווקא, וכך ראוי.

"Easy Star All Stars", מועדון בארבי, תל אביב. 20.10

תגיות: ארז שוייצר