אוקרביל ריבר בהופעה: מחממים את הלב

יום רביעי 16 בספטמבר 2009 11:49 מאת: ארז שוייצר

למרות התחלה חלשה, ההתלהבות המדבקת של סולן אוקרביל ריבר סחפה את הלהקה שמאחוריו ואת הקהל, להופעה כובשת ומחממת לב

יש לו, לוויל שף, כמעט הכל. סולנה של להקת האינדי-פולק האמריקאית "אוקרוויל ריבר" ניחן במראה מצודד, במבע מילולי מקורי ומעניין, בקול חם ומושך וביכולת לכתוב שירי פופ מתוחכמים ונהדרים. עם זאת, דבר אחד לפחות אין לו ולהקתו: גיטריסט או גיטריסטית הולמים. הנגינה של לורן גורג'ילו, שתפסה את עמדת הגיטרה החשמלית בהופעת הלהקה בתל אביב ביום שלישי, נדמתה חובבנית עד כדי כך, שהציבה סימן שאלה קטן מעל הגרסה החיה של ההרכב הסימפטי הזה. האם יש כאן אידיאולוגיה של עממיות בכל מחיר, קריצה על חשבון מקצוענות היתר של להקות הזרם המרכזי בתעשיית המוסיקה, או סתם עניין של חברות טובה, נאמנות או שיפוט אמנותי לקוי.

מכיוון ש"אוקרוויל ריבר" מציגה הרכב נגנים גדול דיו לחפות על חולשתה של גורג'ילו, ייתכן שתהיה זו קטנוניות להתעכב עליה דווקא. ואולם נדמה שיש בה להעיד על בעיה כללית יותר, שבאה לידי ביטוי בהופעה. קיים פער לא קטן בין האנשים שכותבים את החומר לאנשים שמבצעים אותו, הגם שמדובר באותם אנשים ממש.

ככל שמדובר בנגינה, החינניות של שירי "אוקרוויל ריבר" נשמרה על הבמה, אבל לא כך הצלילות והליטוש שלהם. מה שהיה אמור להחליף אותם, העוצמה והחיוניות של הנגינה החיה, לא שיכנעו ממש. הבעיה הזאת בלטה במחצית הראשונה של הערב. מהלכי הבס של פטריק פסטוריוס, שהחדירו איזו נימה ממזרית של רוקאבילי לקאנטרי-פופ של הלהקה, זכו להד נלהב בתיפוף של טרוויס נלסן, אבל אלה לא הספיקו כדי לגרום לשירים של שף להמריא. "You Can`t Hold the Hand"  או "Singer Songwriter", למשל, שירים מלהיבים מטבעם, פתחו את ההופעה באופן שרק הדגיש את הפער בין הפוטנציאל למיצויו. אלה שירים של תנופה ומעוף, של היכרות אינטימית עם המרחב הפיסי והמנטלי של האמריקנה, אבל על הבמה הם לא הניבו אלא מאמץ יתר לנוע אגב דריכה במקום; אפקט שאינו הולם כל כך את הצניעות והתבונה האירונית שכל כך מאפיינות את "אוקרוויל ריבר".

אוקרביל ריבר על הבמה. הישירות של הפולק, המודעות העצמית של הרוק (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

שף עצמו, ששאל באחד משיריו אם אינו מאבד את הקוליות שלו ואינו מגזים בהצגת טענותיו, אולי ידע על מה הוא מדבר. על הבמה הוא מתגלה כסולן אקטיווי מאוד ביחס לכותב וזמר נבון ורגיש כמוהו. התנועה התזזיתית שלו על הבמה, ניסיונותיו להפעיל את הקהל וגינוני גיטריסט הרוק שלו נוגדים בתחילה את רוח שיריו ושבים ומציבים לפני הקהל איזה פער פנימי שנדרש זמן להתרגל אליו. אפילו ביצועי הסולו האקוסטיים שלו, לבדו על הבמה, לשירים כמו "A stone" לא הצליחו לחדור לעומק, אולי מכיוון שהוא לא מקפיד להסתיר את התלהבותו שלו מהם ומן המעמד.

אבל המאמץ הלא מרוסן של שף השתלם, בסיכומו של דבר, ולאט לאט נדבקו בהתלהבותו שאר חברי הלהקה, וגם הקהל. מחציתה השנייה של ההופעה, איפוא, ובמיוחד השליש האחרון שלה, נראו ונשמעו לגמרי אחרת. אולי זו היתה התמיכה של הקלידן ג'סטין שרברן בגיטרה חשמלית נוספת, אולי החצוצרה וההאמונד של הקלידן השני, סקוט ברקט, ואולי פשוט העניינים התחממו בקצב שלהם. מכל מקום, החל ב-"Lost Coastline", המיני-להיט של הלהקה, דרך "Our Life is Not A Movie or Maybe" ו-"Unless It Kicks" וכלה ברצף ההדרנים, "אוקרוויל ריבר" הצדיקה את המוניטין שלה כלהקת הופעות נהדרת. עשרים הדקות האחרונות של הערב היו שופעות כוח ומחממות לב. אין דרך טובה יותר לייצג זאת, מאשר האופן שבו שף הצליח להפוך את מחיאות הכפיים הקצביות שהוא דרש מהקהל, וניצח עליהן בקפידה, לחלק מן המרקם המוסיקלי שרקחה להקתו על הבמה. זה היה רגע מבריק שמיזג את התקשורת האנושית הישירה והאהבה השופעת של הקאנטרי-פולק ובין הכוח, הרעש, החדשנות והמודעות העצמית של הרוק העצמאי. בסיכומו של דבר, הוא סימן את הערב כאירוע שייזכר לטובה.
 
"Okkervil River". מועדון בארבי, תל אביב. 15.9

תגיות: אוקרביל ריבר, ארז שוייצר, הופעות חו"ל