MGMT בהופעה: פגומים אבל אמיתיים

יום חמישי 03 בספטמבר 2009 11:43 מאת: ארז שוייצר

הבעיות הרבות של MGMT על הבמה לא הצליחו להסתיר את הכישרון המוזיקלי הזוהר שמניע אותם בחיפוש מתמיד אחר הצליל של הרגע

לפעמים נדמה שאבק מלאכים אופף את כל הפרויקט הזה שנקרא MGMT. הגאוניות שבה אנדרו ואנוויגארדן ובן גולדוואסר הצעירים מברוקלין הטמיעו את ההיסטוריה של הפופ המערבי ודחסו אותו לקפסולות מהפנטות של שלוש וארבע דקות אינה מסבירה לבדה את היופי המכשף של המוסיקה שלהם, והאווירה העל-ארצית של הקליפים שלה, גם כשאינם מקוריים או מוצלחים במיוחד, נראית כהחלטת בימוי מוצדקת לחלוטין. אל עולם הפופ של סוף העשור הם באו כמי שנפלו בכוכב אחר.

» MGMT בישראל - כל הפרטים על ההופעה

אלא שעל הבמה, במופע שחתם את אחד משבועות המוסיקה הדחוסים שידעה תל אביב בשנים האחרונות, אבק המלאכים הזה התפזר מהר מאוד. מאחוריו אמנם התגלו כמה בחורים כישרוניים להפליא, אבל לעומת הזוהר הפסיכדלי שהפיצו יצירות האולפן שלהם, הם עצמם לא הקרינו אפילו כריזמה יוצאת דופן או ליטוש מוסיקלי משכנע. כבני אדם, הרחק מהדימוי השמימי שלהם, נבוכים מעט וחסרי ניסיון, הם הרבו לטעות ולתהות ועל הבמה, לנגן ולתקן את הטעויות שלהם תוך כדי נגינה.

במידה רבה, זה היה יתרונו הגדול של הערב. במקום עוד הופעה משובחת אך צפויה של עוד להקה מהוקצעת להפליא שהפנימה את ערכי המצוינות של תעשיית המוסיקה החיה – מדונה, שהופיעה מעבר לכביש ממש, היא רק סמן קיצוני של מצב הדברים הנוכחי בתעשייה - ההרכב המורחב של "MGMT" נראה על הבמה כגוף מוסיקלי חי שמתהווה תוך כדי תנועה. על כן, גם אם זו לא היתה ההופעה הטובה ביותר של הקיץ, היא בהחלט היתה אחת המרתקות, ולרגעים גם המרגשות, שבהן.

אנדרו ואנוויגארדן (מימין), MGMT. רחוק כל כך מהפרא החושני של תדמיתו הציבורית (תצלום: דודו בכר)

בשלב מוקדם למדי של ההופעה, למשל,  נוגן "Time to Pretend", הלהיט המייצג ביותר של "MGMT". זה היה ביצוע חלש למדי. הוא טבע בבליל לא מובחן דיו של גיטרות וקלידים והברק הפסיכדלי שלו נעלם כמעט לחלוטין, אבל היה בו רגע אחד עוצר נשימה – איזשהו מהלך של חילופי אקורדים לקראת הכניסה לפזמון השני, שלא נמצא במקור. לא די בכך שמהלך זה החזיר לשיר את הצלילות והלהט האבודים שלו, הוא גם הצביע על הרעב והסקרנות והמיומנות המוסיקליים של "MGMT", המבקשים יותר מאשר לרצות את הקהל: נדמה שגם על הבמה לא נפסק התהליך שעושה אותם למה שהם; הם מחפשים כל הזמן את הצליל הנכון, את הצליל של הרגע.

הצליל הזה נוסח באופן שונה מאשר באולפן. ההחלטה המקדמית של וינגארדן וגולדוואסר היתה להתבסס פחות על אלקטרוניקה ויותר על תופים וגיטרות חיים. משמעות ההחלטה הזאת היכתה באוזניים כבר בפתח הערב, במתקפת הדיסטורשן האדירה של "Destrokk" ו-"The Youth". כמובן, משהו מהמתיקות המערסלת שכל כך מאפיינת את הצמד הברוקלינאי הלך לאיבוד, וכאמני מטאל אפשר למצוא חזקים מהם, אבל מניסיון העבר הנוגע לאמנים של טריפ אלקטרוני אולפני - הופעות של "Air", למשל - ברור שזאת החלטה נכונה. היא טענה את המופע במתח של הלא צפוי, של המטריד, של ה"מי יודע מה יבוא עכשיו".

מה שבא אחר כך ידע עליות ומורדות, רכבת הרים של ביצועים חיוורים לקטעים גדולים ולהיפך, אבל בכל שיר ושיר היה משהו שגרם ללסת להישמט. לפעמים זו היתה תמונות סאונד מרהיבה שחתמה שיר שנשמע קודם מנומנם ועצל; לפעמים זה היה משפט מלודי מרהיב שביצבץ פתאום מתוך שיר חדש של שלושה אקורדים ("The waiting"); לפעמים הפלצטו המוביל של וינגארדן השתלב בקולות הרקע של גולדוואסר לכלל הרמוניה שה"ביץ בויז" היו שמחים לחתום עליה; ולפעמים, לפעמים העיניים של וינגארדן פשוט התרוממו מקצות נעליו וגילו את פני הכוכב המסתתרות בכל זאת מאחורי דמות הנער המהוסס מעט, שעמד בצד הבמה ונראה רחוק כל כך מהפרא החושני של תדמיתו הציבורית.

בן גולדוואסר (משמאל). ההחלטה לזנוח את האלקטרוניקה הייתה נכונה (תצלום: דודו בכר)

ייתכן שהפער הזה דווקא, שלא איפשר להתמסר לעונג של השקיעה במוכר ואפילו עורר אכזבה בקרב לא מעט מהנוכחים, הדגיש דווקא את תכונות העומק שבמוסיקה של "MGMT". ההרכב החי שגויס לצורך סיור ההופעות איפשר, למשל, להבין כיצד נבנה הצליל של הצמד שכבה אחר שכבה, ברבדים שלכל אחד מהם הקשר היסטורי משלו – אזכור של רגע סגנוני או של סאונד אופייני מן העבר הרחוק - ובה בעת אפקט מקורי מיידי. תענוג היה גם לבודד את נגינת הגיטרה המגושמת והמבריקה לעתים של וינגארדן או את תפקידי הקלידים של גולדוואסר, ולהשתכנע שלמרות הכל, למרות חוסר הבשלות שלהם כאמני במה, הם מוסיקאים מן המעלה הראשונה, שלכל צליל שהם מפיקים יש משמעות, לעתים גלויה ולעתים כזאת שמבקשת להתפענח. 

והם גם כותבים שירים מצוינים, כמובן. "Electric Feel" או "Kids", למרות נפילת החשמל באמצעו, עשו את העבודה והרימו את הקהל אל על, אבל גם השירים החדשים שפוזרו פה ושם לאורך הערב הבטיחו של-MGMT יש עוד כמה קלפים בשרוול. ובכלל, נדמה שזאת היתה הופעה שכוונה אל העתיד. היא לא היתה מושלמת, רחוק מזה, אבל שלמות יכולה להיות אל אנושית. מי שחיפש שלמות כזאת בוודאי חצה את הכביש אל המדשאה שמעבר לפארק, אבל מי שראה אתמול את MGMT בהופעה הרוויח תחושה של ראשוניות נדירה ואולי גם רגע היסטורי משלו. הוא היה שם בהתחלה.

"MGMT". ועידת המוסיקה של הייניקן. ביתן 1, גני התערוכה, תל אביב. 2.9