קלקסיקו: ההופעה הכי שמחה של השנה
יום רביעי 19 באוגוסט 2009 09:01 מאת: בן שלו
קלקסיקו הטיסו אתמול את הבארבי עם ההופעה הכי משמחת שנראתה כאן בזמן האחרון. הופעת האורח של אהוד בנאי רק העלתה את מפלס השמחה
קלקסיקו במפגש מעריצים באוזן השלישית, שלשום
(תצלום: Serenity Now, פליקר)
זאת היתה הופעה נהדרת, מסוג ההופעות שיוצאים מהן כשחיוך בלתי נשלט מרוח על הפנים. איך אמר החצוצרן-ויברפוניסט-אקורדיוניסט-גיטריסט של "קלקסיקו" בסוף אחד השירים? סי סניור! ושוב, והפעם בליווי חצוצרת מריאצ'י: סי סניור!
קלקסיקו בישראל - גם הערב יש הופעה
מאיפה להתחיל? מהחימום דווקא. הופעת החימום של "קלקסיקו" היתה הופעת החימום הכי טובה שנראתה כאן כבר הרבה זמן. זה אולי לא מפתיע בהתחשב בכך שלהקת החימום של "קלקסיקו" היתה, ובכן, "קלקסיקו". אלא שאת עמדת הזמר תפס גיטריסט הליווי של הלהקה, ששר בספרדית, וכל העסק הרגיש כאילו נכנסת במקרה להופעה מעולה במועדון על גבול טקסס-מקסיקו. לא מקום תיירותי עם כובעי סומבררו, חס וחלילה, אלא מועדון שמנקז אליו את המוסיקאים הכי טובים בין אריזונה לטיחואנה, שזה תיאור לא רע של האנשים שמרכיבים את "קלקסיקו".
הגיטריסט והזמר ג'ואי ברנס והמתופף ג'ון קונברטינו, שני המנהיגים של "קלקסיקו", הם כותבי שירים טובים מאוד, אבל "קלקסיקו" היא בראש ובראשונה צליל, והצליל הזה העיף אתמול את הבארבי. לצד הגיטרות-בס-תופים השגרתיים היו שם ארבעה כלים פחות סטנדרטיים. כוכבות הערב היו שתי החצוצרות, שבשירים השמחים פצחו בתרועה שהרימה את הגג של המועדון אבל בשירים היותר נוגים (ול"קלקסיקו" יש גם לא מעט כאלה) הנמיכו רגיסטר, הורידו ווליום והתעטפו בדוק של קדרות נעימה. ליד החצוצרות – ויברפון. בקצה השני של הבמה – גיטרת לאפ-סטיל. ומדי פעם גם הופעת אורח של אקורדיון. כל אחד מהכלים האלה יכול לבדו לשדרג הופעה, וכולם ביחד יצרו מעטפת צליל עשירה ומהדהדת, שהתמקמה במקום האהוב על "קלקסיקו": הגבול. כל מיני גבולות: בין רוק לפולק, בין מוסיקה ישנה למוסיקה מודרנית, בין הדרום לדרום היותר עמוק, בין נגינה רצינית ומעמיקה לבין גישה משוחררת, חסרת מאמץ ומלאת הומור.
קלקסיקו בהופעה בטורונטו. החצוצרות שידרגו את ההופעה:
לעתים רחוקות התגלה באג במערכת. שניים-שלושה שירים היו בעצמם גבוליים. באחד מהם הגיטרה האגרסיווית מדי של ברנס בלעה שלא לצורך את המרקם המוסיקלי העדין, והביצוע ל-"Alone again or" של "Love" היה מאכזב. למשמע הצלילים הראשונים של השיר האדיר הזה, שהוא פחות או יותר התנ"ך של "קלקסיקו", הלב התכונן להמריא לרקיע השביעי. בסופו של הביצוע הסטנדרטי הוא נותר נעוץ ברקיע הראשון. אבל אלה זוטות. יש לאחל לכל להקה שכך ייראו הרגעים הרעים שלה.
סימני שאלה בלתי נראים הופרחו באוויר לקראת סוף ההופעה כשאל הבמה זינק משומקום אהוד בנאי. מה הוא עושה פה? יכול להיות שדייגו מהשיר "רוחות הצפון" סיפר עליו ל"קלקסיקו"? כך או כך, בנאי היה מאושר לנגן עם "קלקסיקו" (הוא אפילו חטא בכמה צעדי ריקוד לא רעים), "קלקסיקו" היו מאושרים כשבנאי פצח בסולו גיטרה מזרחי (שמישהו יצייד אותם בדיסק של "צלילי העוד" לפני שהם חוזרים לאריזונה), והקהל היה משולהב, ובצדק. בנאי הכניס את המציאות הישראלית לתוך השיר המשותף כשדיקלם למיקרופון: "מפלס השנאה עולה, מפלס הכנרת יורד / מפלס הזעם עולה, מפלס הכנרת יורד / מפלס הפחד עולה, מפלס הכנרת יורד". ביציאה מההופעה מפלס השמחה היה מהגבוהים שנרשמו בזמן האחרון.
"קלקסיקו". בארבי תל אביב, 18.8
תגיות:
בן שלו,
הופעות חו"ל,
קלקסיקו