הקאמבק הענק של כריס קורנל
יום חמישי 18 ביוני 2009 07:07 מאת: בן שלו
רוב כוכבי הרוק נראים על הבמה בישראל כאילו הם באו לדפוק כרטיס, אבל כריס קורנל לא זייף בגני התערוכה אפילו פעם אחת, לא מוסיקלית ובטח שלא רגשית. בן שלו הגיע אדיש ויצא מעריץ
 b.jpg)
כריס קורנל. תיקשר עם הקהל בצורה טבעית
(תצלום: דניאל בר און)
חולצת הפלנל שלי התרטבה מדמעות. סתם, לא הייתה חולצת פלנל. אבל הקטע עם הדמעות כמעט אמיתי. מבול של הופעות מחו"ל עומד לשטוף אותנו בחודשים הקרובים, וייתכן שהמעולות שבהן יהיו טובות יותר מבחינה מוסיקלית מההופעה של כריס קורנל. אבל תחרות ההופעה המרגשת של קיץ 2009 נסגרה ביום רביעי בלילה. כריס קורנל, מי היה מאמין. נכנסתי להופעה אדיש לאיש ולמוסיקה שלו ויצאתי ממנה חבר במועדון המעריצים שלו.
רוב כוכבי הרוק נראים על הבמה בישראל כאילו הם באו לדפוק כרטיס; ראו את מקרה דייב גאהן מ"דפש מוד". קורנל, לעומת זאת, התנהג על הבמה של גני התערוכה כאילו ההופעה שלו בתל אביב תקבע את עתיד הקריירה שלו. הוא נתן את כל נשמתו, ובדרך הוכיח שיש לו נשמה ענקית. הוא הצמיח יבלות חדשות על מיתרי הקול שלו. הוא תיקשר עם הקהל בצורה הכי טבעית וכנה. הוא לא זייף אפילו פעם אחת, לא מוסיקלית ובטח שלא רגשית.
מדוע הוא נתן כל כך הרבה מעצמו? הנה תיאוריה אפשרית, שהתנסחה תוך כדי צפייה מלאת התפעלות בזמר. קורנל היה פעם כוכב ענק, אבל בשנים האחרונות הקריירה שלו מדשדשת. לפני כמה חודשים הוא הוציא אלבום אמיץ, שבו הוא ניסה להמציא את עצמו מחדש כזמר אלקטרו-רוק סופר-מעודכן. התוצאה היתה רעה במיוחד: אלבום כושל, מסחרית ואמנותית. הכישלון טילטל מן הסתם את קורנל, אבל הוא לא גרם לו לגנוז את החומרים החדשים. ההופעה שלו בישראל החלה עם שלושה שירים מהאלבום החדש, כולם גרועים, שכמו ניפחו מעל ראשו של הקהל המשתומם בועה ענקית שבה נכתב "הו לא, זה מה שמצפה לנו בשעתיים הקרובות?"
%20g.jpg)
כריס קורנל. חרך את הבמה ואת המיקרופון (תצלום: דניאל בר און)
קורנל נראה קצת מעורער ברגעים האלה. היה לו מבט רדוף בעיניים. הוא שידר פגיעות. בשיר הראשון הוא אפילו אחז בגרון שלו, כאילו כואב לו כשהוא שר. בבועה הבלתי נראית שהצטיירה מעל לראשו נכתב "אני עובר תקופה קשה, אני ממש צריך שההופעה הזאת תצליח, ואני מוכן לתת את הכל בשביל זה". בשירים החדשים זה לא קרה, אבל ברגע שקורנל עבר לרפרטואר הישן שלו, לקול צהלות הקהל, הוא חרך את הבמה ואת המיקרופון. בשירה שלו היתה התנגשות מרתקת בין התסכול מהרגע הנוכחי בקריירה שלו לבין תהילת העבר של ימי "סאונדגרדן". הוא היה חלש וחזק, רעב ונינוח, שביר ומלא ביטחון – הכל באותו זמן. הוא נראה, נשמע והתנועע כמו נסיך שאיבד את ממלכתו אבל נחוש להשיב לעצמו, אם לא את הממלכה עצמה, לפחות את כבודו האבוד. והוא השיב.
הלהקה של קורנל היתה בינונית. בחלק מהשירים היא ניגנה גראנג'לה, לא גראנג'. אבל לנוכח דמותו המחשמלת של הזמר זה כמעט לא הפריע. כל מה שהוא עשה היה מוצלח. הנה כמה דוגמאות נבחרות: הירידה אל הקהל באמצע "Hunger Strike"; הבילד-אפ לקראת הצרחה בסוף אותו שיר; ארבעת השירים שהוא ניגן לבד עם גיטרה אקוסטית, ובעיקר הביצוע המרגש ל"רידמפשן סונג" של בוב מארלי; הקריצה לאבות המייסדים של "לד זפלין" באמצע "Spoon Man"; וכמובן הסיום המפואר עם "Black Hole Sun". איך אמר הנער שעמד לידי לחברו בסיום ההופעה? "היה סוף הסופים". באמת היה.
כריס קורנל. גני התערוכה בתל אביב, 17.6
תגיות:
בן שלו,
כריס קורנל