שלומי שבן וקרן אן: לזה קוראים אמנות

יום שישי 14 בנובמבר 2008 16:27 מאת: בן שלו

שיתוף הפעולה המשולש בין שלומי שבן, קרן אן ואבישי כהן הוליד ערב מוצלח נוסף של פסטיבל הפסנתר ורגע אחד בלתי נשכח

הרבה רגעים יפים היו עד כה בפסטיבל הפסנתר, אבל נדמה שכולם התגמדו בהשוואה למה שהתרחש בסיום ההופעה של שלומי שבן, קרן אן והחצוצרן אבישי כהן. ההופעה הסתיימה, האמנים ירדו מהבמה, הקהל הריע, היה ברור שנחוץ כאן הדרן. אבל לא. באולם היתה אמורה להתחיל הופעה נוספת, והכרוז הודיע שאין זמן להדרנים. שבן אמנם סימן לקהל בתנועת יד "יהיה הדרן ויהי מה", אבל המסך החל להיסגר בתקיפות עליו ועל חבריו. מה עושים?

ברגע האחרון קרן אן הגיחה מבין קפלי המסך הנסגר, גיטרה בידה, והתיישבה על אחד המגברים בחזית הבמה. שבן דילג אחריה, עם המקלדת המצ'וקמקת והמקסימה ששימשה אותו קודם בביצוע ל"מגדל הפזמון" של ליאונרד כהן. היא התחילה לפרוט חרישית, ללא הגברה, ולשיר להיט קאנטרי נושן, "הוואלס של טנסי"; הוא הצטרף בעיטורי מקלדת. תחושת השותפות שנוצרה באחת בין האמנים לקהל, השיר הנהדר והבלתי צפוי, הצעיף האנטי-ממסדי הקל שכיסה את האקט – כל אלה הפכו את הרגע לקסום. וכשאבישי כהן הגיח אף הוא מאחורי המסך, בלי הכלי שלו, והפיק בעזרת שתי ידיו הריקות צלילים של חצוצרת ג'ז עתיקה, נדמה שכל מי שנכח באולם תייק את הרגע תחת "בלתי נשכח".

 

כהן, שבן ואן בהדרן. רגע נדיר (צילום: תומר אפלבאום)

איך היתה ההופעה עצמה, בטרם התרחש הנס הקטן הזה? האם זה חשוב בכלל? ממילא הסיום המושלם האפיל על כל מה שקרה שלפניו, וכמעט השכיח אותו. אז נוותר. לא? חייבים? טוב, ההופעה עצמה היתה נחמדה, מהנה למדי ולא לגמרי משכנעת. היא היתה אמורה לייצר מפגש מעניין בין השיק הצרפתי המעודן של קרן אן לבין האנרכיזם המוקפד של שבן, אלא שהמימוש של המפגש הזה לא התיז ניצוצות. ברגעים החלשים אפילו התנגנו בראש השורות הבאות מתוך שיר של להקת "ג'ירפות": אין לה מה לתת לי / אין לי מה לתת לה".

בעיקר "אין לה מה לתת לי". קרן אן מתפקדת מצוין במגרש הביתי של השירים שלה, אבל שכמוציאים אותה ממנו היא די אבודה. היא לא תרמה הרבה לשיריו של שבן, ולעתים אפילו גרמה לכך שהעוקץ שלהם ניטל במידת מה. החצוצרה של כהן סיפקה צבע יפה, רביעיית המיתרים ניגנה בצורה נאה, האווירה היתה מאוד אנינה ואירופית. אבל לא היה חשמל. לקראת הסוף העניינים זזו קצת, עם דקונסטרוקציה מעניינת של "האזרח האחד", ביצוע רענן ומלא הומור ל"מגדל הפזמון" וגיטרת גראז' מלוכלכת של קרן אן ב"דניאלה".

 

אבישי כהן. הסיום היה השיא (צילום: תומר אפלבאום)

אחרי שגמרו לנגן את "דניאלה", קרן אן שאלה את שבן על מי נכתב השיר. מישהי בקהל ירתה מיד את התשובה המתבקשת: "לא כל שיר נכתב על" (מי שמכיר את שירו של שבן "אינטואיציה" יבין מאיפה נשלפה התשובה). שבן גימגם קצת, ואז אמר דבר מעניין. "דניאלה" (זו שגונחת כמו בטלוויזיה ובטלוויזיה גונחים כמו שהיא מצפה) נכתב בעקבות שיחה שהיתה לו עם בחורה שהוא פגש רק פעם אחת. רק דיברו, זה הכל. כל מה שהשיר מתאר הוא פרי דמיונו הקודח של שבן. מוזר שהגילוי הזה התקבל בהפתעה, וטוב שהוא הזכיר את מה שפעם ידענו היטב: שאמנות היא ההיפך מריאליטי.

רוצים לקבל ביקורות מוזיקה היישר למייל?
הרשמו לניוזלטר של עכבר העיר און ליין