הפיוט של המקובלים התקבל

יום רביעי 24 במאי 2006 00:00 מאת: ארז שוייצר, גלריה הארץ

"אנסמבל מזרח מערב" בראשותו של ישראל בורוכוב, מעלה את "מוזיקה מעולמות עליונים" ומחזיר למסורת הפיוט את כבודה הנשכח

"אנסמבל מזרח מערב" בראשותו של ישראל בורוכוב היה מההרכבים הישראליים הראשונים שבחרו לשלב מוסיקה מן המזרח הקרוב בג'ז, רוק ומוסיקה קלאסית מודרנית. ליתר דיוק, בורוכוב היה מחלוצי המתבוננים במוסיקה המזרחית העממית והקלאסית "מבחוץ" - להבדיל מהרכב של חזרה לשורשים כמו "הברירה הטבעית" - והסינתזה שיצר השתלבה היטב בגל מוסיקת העולם, שהגיע למערב לקראת סוף המאה הקודמת.

במופע הנוכחי של האנסמבל, "מוסיקה מעולמות עליונים", למבט של בורוכוב וחבריו כבר אין מקבילה אירופית ישירה. העניין הנוכחי שלו הוא בקהילות היהודיות בארצות אפריקה, אסיה והבלקן ובשירת הפייטנים והמקובלים - שירה ותפילה בעלות משמעות חברתית, דתית ולעתים מיסטית. בכך עומד "אנסמבל מזרח מערב" בלב גל תת קרקעי של ריענון מסורת הפיוט היהודי וחידושה, גל המחכה לפריצתו אל פני השטח בסיועם של אוהדים פופולריים מתחומים אחרים כמו ברי סחרוף, אהוד בנאי ומיכה שטרית.

"מוסיקה מעולמות עליונים" הוא איפוא שיעור מבוא מצוין לעולם מוסיקלי עשיר ומרתק, העשוי להתגלות כבעל פוטנציאל חשיפה מפתיע. בהרכב מורחב, הכולל בין השאר את הזמרות המצוינות אסתי קינן עופרי ולאה אברהם הוותיקה, את הסקספוניסט והזמר יוצא אתיופיה אבטה בריהון ("ראס דשן") ואת המגיש-זמר ברוך ברנר, סקר האנסמבל את מסורת הפיוט בקהילות יהודיות בפרישה גיאוגרפית נרחבת, החל בתימן וכלה בכורדיסטאן. לרפרטואר הפיוט הצטרף גם עיבוד ל"קדיש" - יצירה של מוריס ראוול, המבוססת על התפילה היהודית.

בבואו לטפל בחומר נקט בורוכוב גישה מעורבת. מצד אחד, הקפיד לשמור על הניגונים המקוריים, המורכבים ממילא, ועל הגשה קולית נאמנה למקור. מצד אחר, לא ויתר על נגיעות מודרניות בעיבודים ואיפשר לזמרות ולזמרים חופש יצירתי, שבא לידי ביטוי פחות באלתור (פרקטיקה מקובלת דווקא בקרב פייטנים) ויותר בנימה אישית ובהבעה רגשית ישירה, גם אם מאופקת כראוי.

האופן המעודן שבו תמכו בהם הנגנים - יובל מסנר בצ'לו, יעקב מירון בקלרינט וחליל, קובי הגואל בכלי הקשה, גרשון וויסרפירר בעוד ועופר אנקורי בחליל ניי ובקלרינט - חיזק את חזונו של בורוכוב. לרוב שמרו על אופי המקאמים והמקצבים בהתאם לסגנונות של ארצות המוצא הערביות והמוסלמיות, אבל תמיד הקפידו לשלב בהם איזה קו מוסיקלי מערבי, שנשזר בהם באופן בלתי מורגש כמעט, אך משמעותי מאוד. הרגעים שבהם העוד והצ'לו ניגנו אוניסונו (נגינה אחידה ובו-זמנית) שיוו לפיוטים עוצמה של שיר רוק, השילוב בין הניי לסקסופון העניק להם איכות ג'זית וכשניגנו כל כלי הנשיפה יחד נשמעו בהם רמזים של מוסיקה ניסיונית מודרנית. אלא שכל אלה לא ניסו כלל להשתלט על המסורת ולהאפיל עליה - בעצם, היה אפשר להתעלם מהם לחלוטין ולהחליט לשמוע רק את הפיוט הקלאסי - ובכל זאת, הם שהביאו את המופע לכמה משיאיו המוסיקליים, שבהם אכן נוצרה סינתזה בין עבר רחוק לעבר קרוב, בין התחדשות לחדשנות.

שיאים אחרים היו ביצועים מקוריים לפיוטים מוכרים כמו "ידיד נפש" של אלעזר הזכרי ו"לכה דודי" של שלמה הלוי אלקבץ, וכן הביצוע המרגש של בריהון לתפילה אתיופית שכותרתה "קדוס קדוס" (קדוש קדוש). אבל באופיו דווקא נטה הערב לצניעות ומינוריות, כמו ביקש לברוח מסחף רגשי, הנתפש אולי כצעקנות. אגב כך, דברי הקישור של ברוך ברנר קשרו את הערב לעולם הקבלה והמדרש היהודי, אך לא היה בהם כדי להרתיע את הרחוקים ממנו. כשביקש להסביר את שם המופע, למשל, השתמש בסיפורו של ר' אלקבץ, ועל פיו המוסיקה נובעת כולה מהעולמות העליונים, שמהם נפלו בני התמותה לארץ ובהם הם נזכרים בעת ההאזנה. אפשר לשער שכל חובב מוסיקה ארצית יזדהה עם סיפור זה, אם רק ייזכר בפעם הראשונה שבה שמע את הביטלס, ג'ון קולטריין, די-ג'יי סאשה או גלן גולד.