ניו-רייב? פחחח

יום שני 12 בפברואר 2007 09:00 מאת: עידן רינג, עכבר און ליין

אלבום הבכורה של הקלקסונס מלווה בהרבה הייפ ומתיימר לחדשנות מוזיקלית ואסתטית. יש בו כמה שירים טובים ואנרגטיים, אבל הוא לא יותר מנחמד

אלבום הבכורה של הקלקסונס הוא מה שנקרא אלבום "מדובר" או "מצופה". כבר חודשים שהלהקה הצעירה הזאת מלונדון עושה שמות בבלוגוספירה וכובשת מקום בכל רשימות סיכום השנה החשובות.

הרביעיה מנגנת אינדי-רוק, שמשלב אלמנטים אלקטרוניים מסצינת הרייב האנגלית של סוף ה-80 ותחילת ה-90, ובהתאם לכך גם לובשת בגדים בצבעי ניאון או עם משבצות בגוונים כעורים.

קצת אחרי שהקלקסונס הפכו לשם גדול באי הבריטי, היה סביבם איזה דיבור על מיני-סצינה חדשה. קראו לזה ניו-רייב, ומיד הצטרפו אליהם כמה להקות בריטיות צעירות אחרות. כל הדיבור התחיל מזה שחברי הלהקה טענו שהצעירים שבאים לראות להקות רוק ואינדי קודרים מדי, ושכבר לא כיף לצאת לרקוד – כמו שהם שמעו שהיה כיף לפני 15 שנה.

מכאן הם יצאו למעין קמפיין, שמטרתו להחזיר את המצב רוח והחגיגיות לרוק. אבל בדיעבד נראה שכל הרעש נבע משילוב בין עיתונאי מוזיקה רעבים לסמלים חדשים, לבין להקה שהבינה מצוין מה בונה הייפ – בלי קשר למוזיקה שלה. בשיווק אינטרנטי הקלקסונס הם בטוח אמנים.

הקלקסונס הם כמובן לא הבריטים הראשונים שמנסים לשלב רוק עם אלקטרוניקה. מדובר בז'אנר כלאיים נפוץ למדי, אך גם חמקמק. השילוב בין אלמנטים מנוגדים - בין כלים "חמים" כמו גיטרות ותופים, לבין ביטים וסמפלרים "קרים" יכול להיגמר ביצירת מופת אך יכול להיות גם פלופ לא קטן. איאן בראון ו"פריימל סקרים" הם בין השמות הבולטים שידעו לעשות את זה כמו שצריך בעבר.

אז למה האלבום והלהקה הפכו כה מדוברים? קודם כל, בגלל שלושה או ארבעה סינגלים ששוחררו בחודשים האחרונים של השנה הקודמת ובהחלט היו שווים את הבלאגן סביבם. Atlantis to Interzone, Golden Skans ו-Gravity's Rainbow מפוצצים באנרגיה וברעננות, רצים בקצב מטורף עם באסים חזקים ודרמה שמגיעה לשיא בשילוב של קלידים וגיטרות חשמליות.

השירים גובו גם בקליפים ובאתר, שנעים בין ארטיסטיות צבעונית לביזאריות תמהונית. כדאי מאוד לסור ליוטיוב ולראות את הקליפ הפסיכי של Magick, שיר פחות מלהיב אמנם, אך טומן בחובו טמפרמנט מעניין.

אבל אחרי שמאזינים לאלבום כולו מספר פעמים מגלים שמעבר לארבעת השירים המוצלחים וליומרה האמנותית אין בו יותר מדי. הוא נחמד, אבל לא יותר מזה. מבחינתי, הסינגלים היו אמורים להיות נקודת פתיחה למסע הזוי ופסיכדלי אל הלא נודע. ציפיתי לשמוע משהו פורץ דרך, חדשני, אפילו ניסיוני. אבל מכל זה יש מעט מאוד באלבום הבכורה של הקלקסונס.

מה שיש זאת להקה שלא לגמרי החליטה לאיזה כיוון היא רוצה ללכת. חלק מהשירים נשמעים כמעט כמו דאנס-פופ אייטיזי ואילו אחרים מייצגים את אינדי-הגיטרות של הארקטיק מנקיז. האנרגיה המתפרצת של השירים הטובים כמעט לא קיימת בחצי מהאלבום, ואילו הרגעים הפסיכדלים של Magick המבטיח נותרים בבדידות מזהרת. לפעמים אקלקטיות זה דבר בריא, אך כאן היא הופכת את האלבום ללא מספיק ממוקד והוא מתפספס. היה יכול להיות אלבום מצוין, אולי אפילו פורץ דרך, בסוף נשאר אלבום נחמד, לא יותר.

Klaxons
Myths of the Near Future
הליקון