הנסיך ויליאם

יום חמישי 18 בינואר 2007 09:53 מאת: בן שלו, גלריה, הארץ

בוני "פרינס" בילי יגיע לארץ בסוף ינואר ל-4 הופעות. שיריו, שנשמעים כמו צאצאים של שירי עם אמריקאיים, גורמים לך להאמין בו מהרגע הראשון

לפני כמה שנים נסע כתב "גרדיאן" הבריטי ללואיוויל, קנטאקי, כדי לראיין את הזמר ויל אולדהם. אלא שאולדהם חש מאוד לא בנוח בשיחות עם עיתונאים, והניסיון לדובב אותו על חייו גרם לו למצוקה נפשית ואפילו פיסית. הניסיון לצלם אותו היה עוד יותר כושל. תחילה הוא סירב. אחר כך הסכים להצטלם בתחפושת, אבל לא הגיע לצילומים. "למה אתה בכלל טורח לראיין את הטיפוס הזה", שאל הצלם. "מפני שהוא כותב השירים הכי טוב שצמח באמריקה בעשר השנים האחרונות", השיב הכתב.

בעוד שבועיים יבוא אולדהם לשלוש הופעות בישראל בהזמנת אנשי מועדון הרוק התל-אביבי "הפטיפון". מנהלי המועדון, שמעריצים את אולדהם כמו קבוצה הולכת וגדלה של חובבי פולק ורוק אלטרנטיבי בישראל, ניסו במשך זמן רב להביא אותו לארץ. אולדהם נעתר לבסוף אחרי שדייוויד ברמן, סולן להקת "סילבר ג'וז" שהופיעה ב"פטיפון" בקיץ, שיבח באוזניו את המועדון הקטן בדרום תל אביב, שבחלל הדחוס שלו אפשר לחוש באהבה אמיתית לרוקנרול.

אולדהם יופיע בישראל תחת שם הבמה שבו הוא משתמש כבר כמה שנים - בוני "פרינס" בילי. לשם הזה קדמו שמות במה אחרים: Palace Songs ,Palace Brothers ,Palace. "זה חלק מהמאבק שלי נגד מה שמצופה ממני כזמר", אמר אולדהם בראיון ל"גרדיאן". "אנשים מחפשים תהילה, נוכחות כריזמטית. אני לא יכול לספק את הדברים האלה. אני יכול ליהפך לבוני 'פרינס' בילי כשאני עולה על הבמה. הוא שר את השירים". כשנשאל אם בילי גם כותב את השירים, השיב: "אנחנו כותבים אותם יחד".

אולדהם, בן 36, החל את דרכו האמנותית כשחקן קולנוע ושיחק בין השאר בסרט "Matewan" של הבמאי ג'ון סיילס, שעסק בכורים בווירג'יניה. אבל קריירת המשחק הובילה למשבר אישי קשה, שממנו נחלץ הודות למוזיקה. עם זאת, הוא עדיין מופיע לפעמים בסרטים. אלבומיו הראשונים הוקלטו בתקציבים מגוחכים, אבל שבו את לבם של חובבי פולק ורוק אלטרנטיבי בזכות יופיים המוזר של השירים, בזכות השירה החשופה ונטולת האגו של אולדהם, שנשמע לפעמים כמו ילד זקן, ובזכות השילוב בין קדרות ויגון לבין אופטימיות ואמונה באפשרות של גאולה. קשה להסביר מדוע, אבל יש בשיריו של אולדהם משהו שגורם למאזין להאמין להם מהרגע הראשון. עם מעריציו נמנו פי-ג'יי הארווי, ניק קייב וג'וני קאש, שאף הקליט אחד משיריו.

אולדהם משויך בדרך כלל לזרם הקאנטרי האלטרנטיבי, אף שהוא מסתייג מכך במידת מה. "כשמנסים למקם את המוזיקה שלי שמים דגש רב מדי על שורשי המוזיקה האמריקאית", אמר ל"גרדיאן". "כנער הקשבתי הרבה לפאנק: להקות כמו 'האסקר דו' או 'דינוזאור ג'וניור'. שמעתי לא פחות 'לד זפלין' מאשר (זמר הבלוז) בוקה וייט, לא פחות מיילס דייוויס מאשר (זמר הקאנטרי) מרל האגארד. אנשים אומרים, 'הו, שומעים אצלו את הדרום, את לואיוויל'. אבל כמעט לא גרתי כאן ב-15 השנים האחרונות. אני נווד. גרתי בלוס אנג'לס, ניו יורק, פאריס, בולטימור. אני ילד עירוני, לא נער כפר".

למרות ההסתייגויות של אולדהם, אפשר להבין מדוע דבק בו הדימוי הכפרי. בשירים שלו מככבים בקתות, סירות ומרחבים מושלגים, והם נשמעים כמו צאצאים מובהקים של שירי עם אמריקאיים ישנים ואפילו של שירים קלטיים קדומים. אלבומו האחרון, "The Letting Go" היפהפה, הוקלט באיסלנד, וגם בו יש נוכחות חזקה מאוד של הטבע, בעיקר של שלג. הדימוי הבולט השני בשירים הם שפתיים אנושיות - גיבורי שיריו של אולדהם מרבים להתנשק.

אולדהם יבוא לישראל עם להקת ליווי של ארבעה נגנים, ובהם הגיטריסט המצוין אמט קלי. הופעתו הראשונה תתקיים ב-31 בחודש בבית מיומנה ביפו; לפניה תתקיים הופעת חימום של הגיטריסט יונתן גת. שתי ההופעות הבאות של אולדהם ולהקתו יהיו ב"פטיפון" ב-2 וב-3 בפברואר, ולפניהן יופיעו שתיים מלהקות הבית של המועדון, "מונוטוניקס" ו"לבנון".